מה ההבדל בין סבון לבין מנהיג פוליטי? שאלו את ה"מומחים", הפרסומאים ו"האסטרטגים" ויגידו לך: אין הבדל. למכור סבון ולמכור מנהיג זה היינו הך. עושים חקר-שוק, מבררים מה רוצים הקונים (= הבוחרים) ומבטיחים להם את זה. בסך הכל דרושים כמה קופירייטרים טובים. התשובה שלי שונה לגמרי: יש כל ההבדל שבעולם.

מי אני שאדבר? ובכן, אינני בא כמבקר מבחוץ. ניהלתי בעצמי ארבע מערכות-בחירות קשות לכנסת, שלוש מטעם "תנועת העולם הזה – כוח חדש" ואחת מטעם של"י. בשלוש הצלחתי, באחת נכשלתי. טעמתי את טעם הניצחון ואת טעם הכישלון. אני מכיר את האילוצים, הלחצים, הפרובוקציות והפיתויים האורבים בדרך. מבחינה זו אין הבדל רב בין מערכת-הבחירות של מפלגה קטנה לזו של מפלגת-ענק. כבר ממערכת-הבחירות הראשונה שלי הסקתי כמה מסקנות, שניסיתי לדבוק בהן בהמשך: ראשית, קבע את המסר שלך ודבוק בו בעקשנות, בלי לסטות ימינה או שמאלה, יהיו הפיתויים אשר יהיו.

שנית, המסר צריך לבטא את האמת הפנימית שלך, אחרת לא תשכנע איש.

שלישית, המסר צריך להתאים לתדמית שנוצרה לך עוד לפני כן. קשה מאוד לשנות תדמית במהלך מערכת-הבחירות. אתה יכול רק לחזק ולחדד תדמית שיש לך במילא.

רביעית: המסר צריך להיות פשוט, חד-משמעי וקליט.

חמישית: אל תגמגם! אל תתגונן! אל תתנצל!

למועמד לתפקיד ראש-הממשלה לא די בכך. הוא צריך לחשמל את הציבור – אם לא באישיותו, אז בחזון. הוא צריך להכתיב ליריבו את שדה-הקרב, כדי שהיריב יצטרך להילחם בתחום שאינו נוח לו; הוא צריך לתקוף, כדי שהיריב יצטרך להתגונן. הוא לא צריך ללכת אחרי הסקרים, אלא ליצור מציאות חדשה, שתהפוך את הסקרים על פיהם.

כאשר הופיע עמרם מיצנע על הבמה, איחלתי לו שיילך בדרך זו וביטאתי את התקווה במדור זה. עם בואו, היה בפיו חזון חדש ומרענן: לשים את השלום בראש סדר-היום הלאומי. לפתוח מחדש את המשא-והמתן, שנרצח על-ידי אהוד ברק. לנהל משא-ומתן תחת אש, מפני שרק כך אפשר להפסיק את האש. לדבר עם יאסר ערפאת, מפני שרק הוא מסוגל להגיע להסכם, אם ישתכנע, ולשכנע את עמו לקבלו. להשיג שלום בין ישראל והמדינה הפלסטינית שתקום. לבצע עוד לפני כן נסיגה חד-צדדית מכל רצועת-עזה, לפרק את כל ההתנחלויות שם וגם חלק מההתנחלויות בגדה.

במסר הזה היה טמון פוטנציאל גדול: הציבור מיואש, הוא כבר יודע שאין פיתרון צבאי, אמרו לו שאין גם פיתרון מדיני. אין ביטחון, הכלכלה על הפנים, ופיתרון אין. מרוב ייאוש הוא מנסה לברוח מהבעיות הגורליות לעניינים מישניים, נוסח "שינוי". היה דרוש איש כמו מיצנע, שישמיע את בשורתו בקול ברור וחד-משמעי, כדי לעורר תיקווה חדשה ואולי אף לנצח. זאת היתה הדרך להכניס רוח-קרב במפלגתו, להוסיף לה מנדטים ולהכשיר אותה לניצחון בפעם הבאה, במהרה בימינו. ידעתי שזה יהיה קשה. מפלגת-העבודה לא היתה מוכנה למיבצע מפואר. אחרי שנתיים בתפקיד הזונה הלאומית בממשלת-שרון היא עייפה ועלובה.

העסקנים רודפי-הכיסאות לא האמינו בניצחון והיו מוכנים לשים רגל לאיש החדש, בעל החזון החדש. גרוע מזה, ה"יועצים" למיניהם כבלו את מצנע כמו שהגמדים כבלו את גוליבר. אל תדבר על שלום, הם הזהירו אותו. אפילו אל תעלה את המילה האיומה הזאת על דל שפתיך. השלום הוא רעל. הציבור לא מאמין בשלום. הציבור רוצה חומת-הפרדה. החומה היא פופולרית. אז דבר רק על חומה, חומה, חומה. וחוץ מזה, כולם שונאים את ערפאת, אז לך איתם. היועצים הצליחו לעמעם את החזון של מיצנע. תרועת-החצוצרה הרמה נשמעה לא אחת כצלילים קטועים. הם העלימו לגמרי את השלום, החומה הפכה לחזות הכל. הם דיברו על מה שיש לעשות במקרה ש"אין עם מי לדבר" – ובכך הרגו את התקווה הגדולה שאמורה היתה לשאת את המועמד שלהם לניצחון. הכל מתוך סגידה עיוורת לסקרים.

אכן, הסקרים עלולים להוריד את מיצנע ביגון שאולה. יש כאן מעגל-קסמים: מי שאומר לקהל מה שהקהל רוצה לשמוע, משמיע בהכרח דברים נדושים ובנאליים. מי שמשמיע דברים נדושים ובנאליים, לא יכול להלהיב את הקהל. הוא משעמם. מיצנע לא סטה מהמסר המקורי שלו. למרות כל הפיתויים, לא אמר דבר הסותר אותו. אבל קולו הונמך. אמנם, כדי לרכוש קולות מותר למועמד במערכת-בחירות להדגיש חלק אחד של המסר שלו על חשבון חלק אחר, אך השאלה היא אם זה נבון. יש כאן ויכוח יסודי: האם על מיצנע לעמעם מסרים, כדי למשוך בוחרים המתלבטים בין העבודה, שינוי והליכוד (ולאבד חלק גדול מהשמאל) – או שעליו לעשות דווקא את ההיפך, לחדד את המסר ולשכנע את הציבור שיש בפיו בשורה גדולה חדשה של תיקווה: שהשלום אפשרי, שיש עם מי לדבר, שממשלה בראשותו יכולה לחולל את המהפך ההיסטורי שרבין החל בו, ושברק פיספס אותו.

נדמה שמיצנע עצמו התלבט בין שתי הגישות המנוגדות. ולכן לא הצליח להכתיב לשרון את שדה-הקרב. דווקא טומי לפיד, בעל מסר לא-רלוונטי אך פופולרי, הצליח בזה כאשר הכריז על "ממשלת אחדות חילונית", חלום באספמיא אך מעורר-תיקווה בלב ציבור שכל רצונו לברוח מהמציאות. המאבק יוכרע, בסופו של דבר, כהתמודדות האישית בין מיצנע ושרון. שרון הוא אדם מסוכן, חסר-מעצורים, אלוף-אסונות, אבל יש לו הקרנה של מנהיגות, החודרת אל התת-מודע של ההמון.

מיצנע הוא אדם שפוי, הגון והגיוני, ואולי משום-כך אין לו הקרנה כזאת. הוא יכול להלהיב רק באמצעות חזון. המערכה לא הסתיימה עדיין. אימרה אמריקאית אומרת: "האופרה לא נגמרה עד שהגברת השמנה תפסיק לשיר."

נותרו 10 ימים. על מיצנע לנצל אותם כדי לחדד את המסר ולקרוא את המחנה כולו למאבק המכריע. הוא כבר עשה צעד אמיץ בכיוון הנכון כאשר הכריז נחרצות שלא יצטרף בשום פנים לממשלת-בזיון חדשה בהנהגת שרון. כפי שאמרתי מלכתחילה, דרוש נס כדי שמיצנע ינצח הפעם. הנס הזה עוד יכול לקרות. גם עכשיו. אך גם אם לא יקרה, יכול מיצנע להביא לזקיפת הקומה של מפלגתו ולהפיח בה את הרוח, הדרושה כדי להפיל את הממשלה הימנית הבאה, אם תקום. כפי שאמר מנחם בגין פעמים רבות: "נשרת את העם באופוזיציה. "תהיינה תוצאות הסיבוב הזה כאשר תהיינה, המערכה הגדולה רק מתחילה.