מערכת-הבחירות התחילה כמסע-טריאומף של קיסר רומאי החוזר ממלחמה כמנצח. האימפרטור עמד על מרכבתו ונהנה משאגות ההמון, כשמאחוריו משתרכים השבויים הכבולים, הלא הם מנהיגי מפלגת-העבודה. אבל המסע המפואר שקע בבוץ. ועם כל צעד נוסף, הוא שוקע יותר.

בפעם הראשונה נוצרה אפשרות שהשבויים יהפכו את הקערה על פיה ויגברו על הקיסר. זה התחיל בבחירות המקדימות בליכוד, שהתנהלו על בסיס עסקי טהור. מכיוון שהסקרים הבטיחו לליכוד לפחות שליש מ-120 המקומות בכנסת, היה כדאי להשקיע בזה כסף. הפוליטיקאים שילמו לקבלני-קולות, וביניהם פושעים ידועים, ואלה רכשו, תמורת תשלום, המוני "חברים חדשים". אלה מינו אותם לחברי מרכז הליכוד. חברי-המרכז ששילמו ממיטב כספם התכוננו לגבות מחיר כבד עבור תמיכתם בבכיר זה או אחר. הכל על בסיס עסקי.

הדבר היה עובר בשקט אלמלא התגלה הקשר הישיר בין כמה מהנבחרים לפשע המאורגן. הסקנדל התפוצץ, והמשטרה נאלצה לפתוח בחקירה. חדירת הפשע המאורגן לרשימת הליכוד לכנסת השכיחה לגמרי תופעה הרבה יותר חמורה: בין המועמדים ברשימה נמצא אחד מראשי השב"כ לשעבר, שהודה כי רצח במו ידיו, במכות אבן, שבוי פלסטיני כבול. בשעתו סידר לו הנשיא חיים הרצוג חנינה חפוזה. עכשיו זכה במקום בטוח ברשימה בעיקר תודות למעשה זה.

למקום הבכיר ביותר ברשימה (אחרי שרון ונתניהו) הגיע צחי הנגבי, שהקאריירה הפוליטית שלו התחילה בשעתו בעריכת פוגרומים נגד סטודנטים ערבים באוניברסיטה. כדי לזכות בקולות, פירסם ברבים רשימה של 80 מעסקני הליכוד, שהוא סידר להם ג'ובים מטעם המשרד לאיכות הסביבה. מינוי עסקנים מפלגתיים לתפקידים במנגנון הממלכתי ובחברות ממשלתיות הוא הפרת אמונים ומעילה באמון הציבור. לא זה בלבד שמשלם-המיסים חייב לפרנס את העסקנים האלה, אלא שהעדפת עסקנים זוטרים על פני מומחים בעלי כישורים גורמת נזק חמור לציבור. (לא במקרה זכה הנגבי במקום הבכיר. מי לא זוכר את שאגת ה"כן" שקיבלה לימור ליבנת לשאלה הריטורית במרכז הליכוד: "האם הגענו לשילטון כדי לחלק ג'ובים לחברים?")

ריח רע של ריקבון החל נודף מרשימת הליכוד. אבל לנאמני הליכוד היתה נחמה: בראש הרשימה עומד אדם נקי מכל רבב, אביר ללא דופי.

ואז התפוצץ סקנדל, שהסריח יותר מקודמו, ושבמרכזו עמד הקיסר בכבודו ובעצמו. זה התחיל בחשיפת המיסמך המשפטי. מסתבר שמשרד-החוץ ביקש שממשלת דרום-אפריקה תאפשר לשוטרים ישראליים לחקור מיליונר דרום-אפריקאי בעניין חשדות פליליים נגד שרון. מי הדליף את המסמך? רבים חושדים במשרד-החוץ, שבראשו עומד עכשיו בנימין נתניהו, יריבו ושונאו המר של שרון. השב"כ הוכנס לעניין.

הסיפור המפותל הוא, בקיצור, שבבחירות קודמות קיבל שרון תרומת-ענק בלתי-חוקית מחברה מסתורית, שבעליה אינם ידועים. מבקר-המדינה דרש ממנו להחזיר את הכסף. שרון נאלץ לעשות זאת, מפני שאחרת היה צריך לשלם קנס גדול פי ארבעה. אך לשם כך קיבל הלוואת-ענק ממקור מסתורי. לכאורה מהמיליונר הדרום-אפריקאי. הכל נעשה בדרכים מעורפלות ומוזרות, תוך העברת הכסף בין כמה ארצות. המיליונר עצמו מסרב בתוקף לדבר על כך, כאילו ביצע מעשה פלילי. כאשר שרון נחקר על כך במשטרה, גולל את כל העניין על שני בניו, עומרי וגלעד, והסתפק בתשובות בנוסח "לא ידעתי", "אני לא בטוח" וכו'. כאילו יכול מישהו להאמין שלא שאל את בניו לפני שהלך לחקירה.

כדי להבין את הסיפור הזה צריך לדעת את רקעו. אין זו הפעם הראשונה שהיחסים בין שרון ומיליונרים יהודיים בארצות שונות גרמו ליודעי-דבר להרים גבות, אף שהדברים לא נדונו מעולם בפומבי. ב-1973 התפטר שרון מהצבא, אחרי שהתברר לו שלא יגיע לעולם לכס הרמטכ"ל. תוך כמה חודשים הפך לבעל החווה החקלאית הגדולה ביותר במדינה. אלוף בצה"ל אמנם מקבל משכורת נאה (גבוהה מזו של שר בממשלה), אך איך רוכשים מזה חווה ענקית? התשובה על כך: בשביל מה יש חברים? אחד מרעיו הטובים של שרון הוא המיליארדר האמריקאי הישראלי-לשעבר משולם ריקליס, שאיפשר לשרון לרכוש את החווה. ריקליס הוא גם פטרונו של המיליארדר האמריקאי הישראלי-לשעבר אריה גנגר, המשמש כיום כשליחו הבלתי-רשמי של שרון לבית הלבן.

פרקליטו של גנגר בארץ הוא דב וייסגלס, כעת מנהל לשכת ראש-הממשלה.

המיליונר הדרום-אפריקאי הממלא עכשיו תפקיד מפתח בשערורייה הוא ריצ'רד קרן, ששירת בצה"ל במלחמת 1948. כל המיליונרים האלה מכירים זה את זה.

השבוע לא היה ברור כלל מי מהמיליונרים נתן את הכסף לשרון, מי מהם שימש רק ככסות, מה המקור האמיתי של הכסף ואם היה לבן או שחור. ככל ששרון הכחיש, כן נראה חשוד יותר. הקשר בין גנרלים מסויימים ומיליונרים יהודיים בחו"ל הוא פרק מרתק בפני עצמו. זוהי עסקה דו-צדדית: הגנרלים מקבלים מהמיליונרים עזרה כספית נדיבה, המיליונרים מקבלים כבוד.

בדרך כלל אלה עשירים הצמאים לכבוד, והמאמינים כי אינם זוכים בכבוד הראוי בחברה ה"גויית" בארצותיהם. הם מזכירים בכל הזדמנות את "ידידי האלוף", מצטלמים בחברתו באירועים ממלכתיים, מארחים אותו ומתארחים אצלו. כאשר היה האלוף עזר וייצמן נשיא-המדינה, התברר שחי במשך שנים על-חשבון מיליונר-ידיד. הוא לא היה האלוף היחידי שנעזר על-ידי מעריץ-מיליונר.

הערצת המיליונרים לגנרלים היא אמיתית. יש ביניהם המתביישים בעובדה שירדו מהארץ ולא שרתו בצה"ל, דבר שנחשב פעם לבושה גדולה. יצחק רבין קרא להם "נפולת של נמושות". קירבתם לגיבור-מלחמה בעל-תעודות משקם את כבודם האבוד. אבל הקירבה לגנרלים אינה עניין של כבוד בלבד. כאשר הגנרלים הופכים לשרים בממשלת ישראל, מצפים מהם לגמול ביד נדיבה לתומכיהם הנדיבים. העובדה שגנגר נכנס ויוצא בבית הלבן כשליחו של שרון בוודאי אינה מזיקה למעמדו הפיננסי בארצות-הברית, והעובדה שהוא ידוע כידיד-נפשו של שרון בוודאי לא דירבנה את השלטונות לסלק את חברת-הענק שלו, "חיפה-כימיקלים", ממרכז האוכלוסייה במפרץ-חיפה, שם היא מהווה, לכל הדעות, סכנה חמורה לרבבות. ידידות עם ראש-ממשלה או שר לעולם אינה מזיקה לאיל-כספים.

כל זה אינו חדש. הדבר החדש הוא אור הזרקור, המאיר לפתע פינות שהיו שרויות עד כה באפלה. הקשר בין אנשים בצמרת הליכוד והעולם התחתון, הנחשף עכשיו במעגלים ההולכים ומתרחבים, והשערורייה האישית של שרון, שגם היא מסתבכת יותר מיום ליום, עשויים לעשות מה שלא עשו האינתיפאדה, שפיכות הדמים, המשבר הכלכלי וההתרסקות החברתית: לערער את יסודות השלטון של הליכוד. ראה הירידה בסקרים מ-37 ל-27 מנדטים. המדור ההומוריסטי "דבר אחר" הציע לליכוד סיסמת-בחירות חדשה: "העולם כולו נגדנו, חוץ מהעולם התחתון".

קביעה מתאימה הוטבעה לפני 150 שנה על-ידי הלורד אקטון: "הכוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט." מעטים יודעים שיש המשך לאותו פסוק של הלורד: "לכן, אנשים גדולים הם תמיד אנשים רעים."