היועץ המישפטי לממשלה הוא חיה מוזרה. בימים האחרונים הוכיח שגם פעולתו מוזרה. כמו הקנטאור המיתולוגי, שהיה חצי אדם וחצי סוס, תפקיד היועץ המישפטי מורכב משני בעלי-חיים שונים. מצד אחד, כשמו כן הוא: האדם הנותן עצות לממשלה. הממשלה היא, כמובן, גוף פוליטי. היא מורכבת מפוליטיקאים. כשהממשלה ממנה את היועץ המישפטי שלה, הוא בוחרת אדם המתאים לגישתה ולדיעותיה.

מצד שני, היועץ הוא גם בעל התפקיד העליון במערכת אכיפת-החוק. יש לו סמכויות אדירות. הוא קובע גורלות ומחליט מי יועמד לדין ומי לא, מי ייחקר ומי לא. בתפקיד זה הוא אמור להיות עצמאי לחלוטין, חף מכל זיקה פוליטית ומיפלגתית. גם הממשלה, שר-המישפטים ושאר השרים אינם מוסמכים לתת לו הוראות.

לכאורה, אלה הם שני תפקידים מנוגדים. אדם הממונה על-ידי קבוצת הפוליטיקאים הקרויה "ממשלה" אינו יכול להיות בלתי-תלוי. אדם בלתי-תלוי אינו יכול לספק את הממשלה. לכן הוצע לא-אחת להפריד בין שני התפקידים, כך שהממשלה תמנה את היועץ המישפטי שלה, ואילו התובע הכללי ימונה על-ידי נשיא בית-המישפט העליון או ועדה בלתי-תלויה. זה לא התגשם, מפני שהמצב הנוכחי נוח לכל הממשלות. כל אחד מהיועצים המשפטיים שכיהנו עד כה ניסה לפתור את הבעיה בדרכו. חיים כהן, כאשר כיהן בתפקיד זה בשנות ה-50, היה מכור לגמרי לראש-הממשלה, דויד בן-גוריון. מאיר שמגר, אהרון ברק ויצחק זמיר עמדו על עצמאותם המוחלטת והצטיינו ברמה גבוהה של יושרה. אליקים רובינשטיין - - - אליקים רובינשטיין זה משהו אחר. הוא טיפוס בפני עצמו.

מאז ומעולם הוא היה מעורב בפוליטיקה, עד צוואר. הוא שימש נושא-כליו של משה דיין, שראה בבחור חובש-הכיפה "עילוי". אחר-כך שירת את מנחם בגין בקמפ דייוויד 1 (המשא-והמתן עם סאדאת). הוא היה שם הרבה יותר מאשר סתם יועץ מישפטי. מכיוון שבגין לא סבל את שר-המישפטים שלו, שמואל תמיר, הוא העדיף את רובינשטיין. מאז הפך "אליוקים" לדמות קבועה בסיבובי המשא-והמתן המדיני. נדמה שהתרומה העיקרית שלו היתה בשטח ההומור. הוא שופע בדיחות יהודיות. נראה שלא כל אחד מת על זה. הערבים התלוננו לא-אחת שהבדיחות שלו מעליבות ומשפילות. הנשיא קלינטון, כך סופר, טען שהוא בלתי-נסבל.

אחרי שבנימין נתניהו מינה אותו לתפקיד היועץ המישפטי, נהג רובינשטיין תחילה בזהירות. אבל בזמן האחרון נחשפה עמדתו הפוליטית יותר ויותר. יש לי אפילו עדות אישית די מבדחת. אחרי ש"גוש שלום" הזהיר מפני פעולות מסויימות של צה"ל העלולים להיחשב כפשעי-מילחמה ולסכן את הקצינים האחראיים בשהותם בחו"ל, דרש שרון, בהתקף של זעם, להרשיע את פעילי הגוש בבגידה. היועץ המשפטי נאלץ אמנם לקבוע שאין לכך שום בסיס משפטי, אך איים לתבוע אותם לדין פלילי בטענה שהם "מפחידים" את הקצינים. אולי זאת מין בדיחה יהודית: להפחיד את פעילי-השלום בטענה שהם מפחידים את האנשים הכי-הכי חזקים במדינה. אבל זוהי פרשה בלתי-חשובה בהשוואה לתעלול האחרון של היועץ המפוצץ: הוא דורש מוועדת-הבחירות לפסול את רשימת בל"ד, בהנהגת ח"כ עזמי בישארה.

הצעד עצמו הוא חסר-תקדים. ליועץ המישפטי אין שום מעמד לגבי ועדת-בחירות, שהיא גוף עצמאי. היא מורכבת מנציגי המיפלגות, ובראשם שופט. כל אחד מחבריה יכול לדרוש לפסול רשימה או מועמד, אך שום חוק אינו מעניק סמכות זו ליועץ המשפטי, שהתמנה על-ידי הממשלה. הדבר עצמו מהווה התערבות פסולה של הרשות המבצעת בענייני הרשות המחוקקת.

רובינשטיין מסתמך על שני סעיפים של חוק, שהתקבל על-ידי הרוב הימני בכנסת היוצאת, וטוען: (א) שבישארה ורשימתו אינם מכירים בישראל כב"מדינה יהודית דמוקרטית", ו(ב) שהם תומכים במאבק המזויין של אויבי ישראל. לשם כך הוא הסתמך על דו"חות סודיים של שב"כ. יש לי עם זה בעיה פרטית. איך לומר זאת בעדינות? אני לא מאמין אף למילה אחת של שרות-הביטחון-הכללי. אינני אומר, חלילה, שהוא משקר תמיד. פה ושם הוא גם אומר, מן הסתם, אמת. אבל יותר מדי פעמים קבע בית-המישפט שאנשיו משקרים.

כל מי שמצוי בעניינים יודע שקהילת-המודיעין ודובר צה"ל מפיקים דיס-אינפורמציה בכמויות מסחריות. אני לא מאמין למשת"פים הקנויים והנסחטים, ולא ל"מידע" שהושג באמצעות עינויים, ובוודאי לא להערכות הפוליטיות של בעלי-תפקידים שקידומם תלוי בראש-הממשלה. התמיכה במאבק המזויין של אויבי המדינה היא עבירה פלילית, ויש הרבה חוקים שעל-פיהם ניתן להעמיד אדם לדין. כל אדם (אפילו ערבי) חף-מפשע עד שהורשע, ואין כל אפשרות לשלול את מועמדותו לכנסת. (ההומור היהודי של רובינשטיין בוודאי נהנה מהפרדוקס: הוא כבר הגיש משפט פלילי נגד בישארה.

אם ועדת-הבחירות תפסול את מועמדותו, הוא יפנה לבג"ץ – ואז יצטרך בית-המשפט העליון לדון באשמתו של בישארה עוד לפני שבית-המשפט המחוזי דן במשפטו.) אשר למהות מדינה – ידוע שבישארה דוגל ב"מדינת כל אזרחיה". אפשר להסכים או לשלול – אבל זהו בוודאי נושא לגיטימי לדיון. במדינה דמוקרטית מותר לכל אדם לנסות לשנות את החוק בדרכים חוקיות. הכנסת קיימת, בין השאר, כדי לשמש זירה לדיונים כאלה. כשהייתי חבר-כנסת, עוררתי לא-אחת ויכוח כזה. בכלל, אחרי נפילת המישטר הקומוניסטי בברית-המועצות, נדמה שישראל, איראן, סין וקוריאה-הצפונית הן המדינות האחרונות בעולם שבהן אסור לערער בדרכים חוקיות על הבסיס האידיאולוגי של המישטר הקיים.

רובינשטיין טוען שבישארה אינו רוצה, בעצם, בישראל "של כל אזרחיה", אלא במדינה דו-לאומית חילונית ודמוקרטית בכל הארץ. גם אם זה נכון, אין לסתום את פיו. אני מתנגד לדיעה זו התנגדות מוחלטת אני חושב שהיא בלתי-מציאותית לחלוטין. אבל כל עוד הוא פועל במסגרת החוק – זו זכותו.

יש לעניין הזה סדר-יום נסתר. בישארה מאיים שאם תיאסר רשימתו, הוא יקרא לאזרחים הערביים להחרים את הבחירות. זהו חלומו הרטוב של אריאל שרון: שחמישית מאזרחי ישראל, כולם בוחרי השמאל, לא יגיעו לקלפיות, ובכך יבטיחו ניצחון מוחץ לימין.

אני מבין היטב את ההיגיון של שרון.

אני מבין את ההיגיון של רובינשטיין.

אבל את ההיגיון של בישארה, בעניין הזה, אינני מבין.