אתם רוצים לעזור לאריאל שרון להישאר בשלטון – הנה כמה עצות מועילות.

אל"ף: דברו על "ממשלת האחדות הלאומית" שתקום אחרי הבחירות.

זהו טכסיס מחוכם. הוא אומר, למעשה, שאין הבדל של ממש בין הליכוד והעבודה. אם כן, למה להצביע בעד העבודה? אם זוהי בסך-הכל בחירה אישית בין שרון ומיצנע, שיישבו מחר ביחד באותה הממשלה, האם שרון המנוסה והכריזמטי אינו עדיף על מיצנע הטירון והפרוזאי? ומאידך, זה מרשם בטוח כדי להבריח את מי שמתפלצים משרון. יתר על כן, מי שמדבר על ממשלת-אחדות אומר למעשה שניצחון הליכוד הוא מובן מאליו. איש אינו מדבר על ממשלת-אחדות בהנהגת מיצנע. מובן מאליו שמדובר על ממשלת-אחדות בהנהגת שרון.

מכיוון שקולות צפים מעדיפים בדרך כלל לצוף לעבר המנצח, המסר ברור. זאת עלולה גם להיות נבואה שתגשים את עצמה. אם יובס מיצנע, תיפול המיפלגה שוב בידי אבירי הישבן הדביק.

בי"ת: הפיצו את הסיפור על אריאל שרון ש"התמתן", שהפך ממש שמאלני, ושכל חלומו הוא להיכנס להיסטוריה כמי שהביא שלום עם הפלסטינים. כל מי שמכיר את שרון יודע שזוהי אגדה, תוצרת "קריאטיבית" (בעברית: "יצירתית") של ספין-דוקטורס (בעברית: תועמלנים).

שרון לא התמתן. זה שנתיים הוא מנהל מילחמת-חורמה בפלסטינים, שמטרתה היא לשבור את היישות הלאומית הפלסטינית על-ידי שבירת הנהגתה הלאומית, רצח מנהיגיה והרס התשתית הכלכלית שלה. הוא סתם כל צינור של הידברות. הוא ביצע פרובוקציות מדי יום. הוא הרחיב את ההתנחלות בקצב מטורף. הדיבורים ה"מתונים" נועדו לאמריקאים ולציבור התמים בישראל. דיבורי שרון על "מדינה פלסטינית" הם עורבא פרח.

לכל היותר הוא מוכן לתת לפלסטינים מין אוטונומיה מסורסת על%40 של השטחים הכבושים, שהם %8 משטח פלשתינה (א"י), וזאת אחרי שירימו ידיים וייכנעו ללא-תנאי. הוא יודע שאין פלסטיני בעולם שיקבל זאת, ולכן ברור כי המטרה הסופית היא לגרש את הפלסטינים מהארץ. יש לכך רוב גדול ברשימות הליכוד, ש"ס, המפד"ל והאיחוד הלאומי, העלולים להוות רוב בכנסת.

הרוכל הראשי המפיץ את תמונות שרון-שוחר-השלום הוא שימעון פרס. אחרי שבילה שנתיים על תקן הזונה הלאומית, הוא משתוקק להמשיך בכך בשנים הקרובות. הוא עלול להפוך את הפארסה הפרטית שלו לטרגדיה לאומית. מאחר ואין לו קיום בלי תואר של שר, הוא ימכור את הסבתא שלו – ואת מפלגתו על אחת כמה וכמה – תמורת יום אחד במשרד-החוץ. לכן הוא מדבר עכשיו כאילו תבוסת מיצנע היא עובדה מוגמרת, ולא נותר אלא לדבר עם שרון על תנאי הכניעה (משרד-החוץ לפרס).

גימ"ל: עשו את הכל כדי לגמד את מיצנע.

עמרם מיצנע הוא המועמד הנגדי. אין אחר. אפשר להעריץ אותו או לא, לאהוב אותו או לא - מי שרוצה להביס את שרון, צריך להתרכז כל-כולו בהרמת קרנו והאדרת יוקרתו של מיצנע. הדו-קרב בין שרון ומיצנע הוא שיעמוד במרכז מערכת הבחירות. מי שרוצה לעזור לשרון, צריך לצייר את מיצנע כאדם חיוור, שבוי בידי הימין במיפלגתו, שהמפלגה בכלל מתנגדת לדרכו המדינית, שהקו היוני שלו הוא אסון למפלגה.

דל"ת: הציתו מלחמת-אחים בין מפלגות-השמאל.

אם תפרוץ מילחמת-איתנים בין העבודה ומרצ, ובין שתיהן וחד"ש – זה יהיה נהדר. כולן תהיינה עסוקות במילחמה זו, ישחירו זו את זו ויעשו את מילחמתו של הימין. לאף אחת מהן לא יישאר כוח להילחם בשרון. כדאי להשתמש בעיקר בפרשת ביילין. הציגו אותה כהוכחה סופית לדו-הפרצופיות ו/או לחולשתו של מיצנע, ולתפנית ימנית של מיפלגת-העבודה. אין לזה קשר רב עם המציאות. מפלת ביילין נבעה בעיקר מיריבויות פנים-מפלגתיות. הוא השניא את עצמו על חבריו במפלגה ונראה כמי שרגלו האחת כבר בחוץ. מפלגה שבחרה ברוב גדול במיצנע אינה הופכת לניצית מפני שהדיחה את ביילין. לגמרי לא ברור מי מהשניים – מיצנע וביילין - יותר "שמאלי". אבל כל זה אינו חשוב. בחשבון הסופי, כמעט אין הבדל בין ההצבעה לעבודה, למרצ, לחד"ש ולמפלגות הערביות. כולן יחד יהוו את הגוש החוסם, אם יקום. כל מילחמה ביניהן היא ביזבוז פושע.

ה"א: תגידו ש"כולם אותו הדבר" וקראו להימנעות.

זה לא ישפיע על הבוחרים הימניים. אלה ילכו לקלפי, גם אם יתחולל באותה עת רעש-אדמה. הקריאה הזאת יכולה להשפיע רק על אנשי-שמאל, שהם איסטניסים מטבעם. כל הימנעות "מתוך עיקרון" תעזור לימין, כל פתק לבן הוא פתק למען שרון.

ו"ו: תקראו לציבור הערבי להחרים את הבחירות.

מיליון האזרחים הערביים הם שותפים טבעיים למחנה-השלום. בלעדיהם אין שמאל פוליטי בעל-יכולת. מי שמסית אותם להתרחק מהקלפיות עושה את מלאכתו של שרון, פשוטו כמשמעו. זה כל כך ברור, עד שמתגנב החשד שלא מעט מן המניפים את הדגל הלבן הזה "מטעמים לאומיים" אינם אלא סוכנים סמויים של שרון והשב"כ (שהם היינו הך). וככל שהלהט הלאומי ו/או האיסלאמי של המחרימים קולני יותר, כך גובר בליבי החשד הזה והופך לוודאות.

לאזרחים הערביים יש סיבות רבות וטובות מאוד לזעום על המימסד הישראלי, כולל מיפלגת-העבודה. אבל הזעם צריך להיות מכוון להקמת כוח פרלמנטרי חזק, המסוגל להילחם על זכויותיו ושאיפותיו. זעם המביא לחיזוק השילטון הימני אינו אלא פינוק ילדותי.

בשביל ציבור שמרחפת עליו חרב ה"טרנספר", זהו אקט הרה-שואה של הרס עצמי. קשה להבין מנהיגים המדברים על סכנה של "נכבה שניה", ותוך כדי כך מתנהגים כתמול-שלשום.

אז כל מי שרוצה לעזור לשרון יבחר בשיטות אלה.