לשלושה נסים זקוק עמרם מיצנע, כדי להגיע אל המטרה. הוא זקוק לנס כדי לנצח את הליכוד, האמור לנצח את העבודה – לפי כל הסקרים – ביחס של 1:2.

הוא זקוק לנס כדי לנצח את עסקני מפלגתו, המבקשים לכפות עליו את ההצטרפות ל"ממשלת אחדות" בהנהגת שרון. הישבנים של פרס, פואד וחבריהם, המשת"פים של שרון בממשלה האחרונה, מתגעגעים על הכורסאות הרכות, שמהן ניתקו בקושי רק עכשיו.

אבל לנס הכי גדול זקוק מיצנע כדי לנצח את אחיתופל ושות', עדת היועצים, מומחי-הבחירות וה"אסטרטגים", החיים על סקרים וסטטיסטיקות. בפי אלה יש חשבון פשוט ומשכנע: "המצבור הגדול של קולות נמצא במרכז. ככל שתזוז שמאלה, תתרחק ממנו. ככל שתזוז ימינה, כן יגדל הסיכוי שלך לנצח. הקולות השמאליים ממילא מונחים בכיס שלך. איזה ברירה יש להם? לכן, אל תדבר על שלום. דבר רק על הפרדה, על חומה, על גדר."

אכן, פשוט ומשכנע. אבל זהו מרשם בטוח לתבוסה. אם ידחה מצנע את העצה הוא יעבור את המיבחן הראשון של מנהיגות. אם יקבל אותה, תמות מערכת-הבחירות שלו עוד לפני שהחלה ברצינות. כי מיצנע יכול לנצח את שרון רק אם יצית תיקווה חדשה, תקווה מלהיבה, סוחפת, מחשמלת.

שרון נהנה מיתרון עצום. רוב גדול תומך בו, למרות (ויש אומרים: מפני) שנכשל בכל מעשיו – לא הביא שלום, לא הביא ביטחון, דירדר את הכלכלה ויצר פצצת-זמן חברתית. בכל זאת הוא מצטייר כסבא הטוב שאפשר לסמוך עליו. הזאב הטורף, שכל עולמו מילחמה וכל מעשיו כוחניים, התעטף בעור של כבש צחור. בפעם האחרונה הבטיח "שלום וביטחון". עכשיו הוא דוגל ב"מדינה פלסטינית". זה לא מפריע לבוחריו הימניים, מפני שהם יודעים שזוהי אחיזת-עיניים. לכל היותר יסכים למובלעת פלסטינית בנוסח בנטוסטאן, מוקפת מתנחלים וחיילים, על 40% מהשטחים הכבושים (שהם 8.8% משטח הארץ), וגם זה רק אחרי שהפלסטינים ייכנעו ללא-תנאי וגם יקבלו על עצמם את המנהיגים שימונו על-ידי שרון ובוש. שרון קורא לזה "ויתורים כואבים". (של מי?)

לבוחרים במרכז הבמה זה מספיק. שרון הדוגל במדינה פלסטינית - מה יכול להיות יותר טוב? כיבוש הערים הפלסטיניות, חיסול ממוקד, הרס בתים עקירת מטעים, הרחבת ההתנחלויות, יחד עם חזון של מדינה פלסטינית מדומה בעתיד הרחוק ובתנאים שהוא יקבע – זהו מרשם מנצח.

מה תהיה תשובת מיצנע? האחיתופלים מייעצים לו להתרחק מכל דיבור על שלום. לא להזכיר אפילו את המילה הגסה הזאת. לדבר לכל היותר על "אופק מדיני" או "הסדר". ובעיקר: לא להעלות על דל שפתיו את השם ערפאת (טפו! טפו! טפו!). "המרכז" התייאש מהשלום, שונא את הפלסטינים ומפחד. אז צריכים לדבר על הפרדה, על חומה, על גדר.

אבל מי שמדבר על הפרדה וחומה, אומר למעשה שגם הוא התייאש מהשלום עם הפלסטינים. הרי החומה היא ההיפך מהשלום – היא אנדרטה לשינאה, גלעד לפחד, ביטוי לאמונה שלא יתכן שלום בעתיד הנראה לעין. זהו, בסך הכל, מסר של ייאוש, של דיכאון, של הרמת ידיים, של השלמה עם חוסר-פיתרון.

אך אם זהו המסר, מי לעזאזל צריך את מיצנע? למה לנטוש את שרון המוכר והבטוח בעצמו, ולהחליפו במישהו בלתי-מוכר ובלתי-מנוסה? נכון, האחיתופלים מסכימים שמיצנע יוסיף למסר הקודר הזה כמה מלים חיוורות על משא-ומתן עם האויב, כדי לבדוק אם אפשר, או לוודא שאי-אפשר. אבל המסר בין השיטין יהיה: מן הסתם אי-אפשר. זהו מסר של אסון.

הציבור נכסף למנהיג שיביא בשורה שונה. שייחלץ אותו מזרועות הייאוש. שיקרא בקול גדול, בלי גימגום והיסוס: "כן, אפשר! אפשר לעשות שלום עם העם הפלסטיני ונבחריו, בראשות יאסר ערפאת! אפשר לשים קץ לאלימות! אני אעשה זאת!" אם יצליח מיצנע להדליק מדורה של תיקווה, יישרפו בה כל סקרי דעת-הקהל, יחד עם חוות-הדעת של ה"מומחים". ייווצר מצב-רוח חדש, שיהיו לו השלכות חיוביות בכל התחומים. הסקרים יגלו שיש מרכז חדש. למערכה של מיצנע דרושות שתי ידיים – יד השלום ויד הביטחון.

הוא לא יכול ולא צריך לוותר על יד הביטחון. אבל היד הקובעת, היד היחידה שיכולה להנחיל לו את הניצחון, היא יד השלום. מסר מחשמל של שלום יחזיר אל הקלפי את מאות אלפי האזרחים הערביים ומאוכזבי השמאל, שבלעדיהם אין תקומה למחנה השלום. וחשוב מזה: הוא יחזיר את התקווה למיליוני בוחרים מייואשים. הם שיביאו את הניצחון.