בנימין נתניהו גורם לי פריחה, ולכן קיוויתי שייבחר כראש הליכוד. הצטערתי על בחירת שרון. מדוע? הרי נתניהו מציג את עצמו כאיש הימין הקיצוני ודורש לגרש את יאסר ערפאת ("לגרש" הוא מילת-הצופן ל"להרוג"). הוא מוכן להילחם עד טיפת-הדם האחרונה (שלנו) בהקמת מדינה פלסטינית. לעומת זאת, שרון מוכן לקבל מדינה פלסטינית ואינו מדבר עוד על גירוש ערפאת.

אז במה עדיף נתניהו על שרון? מפני שנתניהו הוא פוליטיקאי חלול, חסר-עקרונות, המוכן להחליף את עמדותיו בכל עת. הוא מזכיר את הקומיקאי גרושו מארקס, שהצהיר פעם: "אלה הן דיעותי. אם הן לא מוצאות חן בעיניך, יש לי גם דיעות אחרות." הוא יכול בקלות להחליף את סיסמאותיו הימניות בשמאליות. שרון, לעומת זאת, הוא אדם בעל השקפת-עולם נוקשה מאוד, והוא דבק בה זה עשרות שנים. הוא דומה לדחפור של צה"ל בג'נין, ההורס בדרכו קירות ומפיל בתים על יושביהם. מטרת-חייו היא להשמיד את הישות הפלסטינית ולכלוא את הפלסטינים במובלעות מבודדות, עד שתהיה הזדמנות לגרשם כליל מהארץ. את דבקותו בתוכנית זו הוא מחביא מאחורי מסיכה של סבא חביב, מתון, מיושב, המבקש לסיים את דרכו בעשיית שלום.

אני מעדיף בראשות הליכוד פוליטיקאי חסר-עקרונות על קנאי מחופש. כי למיצנע יהיה קל יותר להביסו. בתחרות על כתר הליכוד היה נתניהו כבש בעור זאב, ואילו שרון היה זאב בעור כבש. חברי הליכוד העדיפו את עור-הכבש על עור-הזאב. נתניהו לא הבין שחל שינוי במצב-הרוח של חברי הליכוד. הוא עשה טעות גדולה – אחת מיני רבות – כאשר החליט, באמצע המירוץ, לאמץ לעצמו עמדות ימניות קיצוניות ולרשום על דגלו את גירוש ערפאת ופסילת המדינה הפלסטינית. מסתבר שרוב אנשי הליכוד אינם מאמינים עוד שזה מעשי. זה אושר למחרת היום כאשר סקר דעת-קהל גילה שמחצית בוחרי-הליכוד מוכנים לקבל מדינה פלסטינית ולפנות התנחלויות. שרון, לעומת זאת, יודע לקרוא מפות. הוא אימץ לעצמו, כביכול, את הנכונות לעשות "פשרות כואבות" ואף להסכים למדינה פלסטינית. למותר לציין שזוהי התחזות בלבד. הוא היתנה את ההסכמה למדינה פלסטינית בכל-כך הרבה תנאים בלתי-אפשריים, עד שרוקן אותה מכל תוכן. שרון נשאר אותו השרון, ולעולם לא יהיה אלא אותו השרון. הנמר לא יהפוך את חברבורותיו. אבל הוא הבין שעליו להסתיר אותן. כלפי הציבור הוא הופיע כאיש המתון מול נתניהו הקיצוני.

והנה, הפלא ופלא: בוחרי הליכוד, מיפלגת הימין הקיצוני, העדיפו את שרון המתון-כביכול על נתניהו הקיצוני-כביכול. זה לא הפלא היחידי: כמה ימים לפני כן התחולל דבר דומה במפלגת-העבודה, כאשר בנימין בן-אליעזר הובס על-ידי עמרם מיצנע.

יש דמיון מסוים בין שני הבנימינים: בנימין בן-אליעזר, כמו בנימין נתניהו, הוא אדם חסר-עקרונות, המוכן להחליף את דיעותיו כמו זוגות גרביים. מיצנע, לעומת זאת, הוא איש בעל עקרונות ברורים. מיצנע הוא יונה מוצהרת. לעומת הקו הימני של בן-אליעזר, הוא הציג לבוחרים חלופה "שמאלית" ברורה: משא-ומתן עם ערפאת, פינוי רוב ההתנחלויות, יציאה מיידית מכל רצועת-עזה, פשרה בירושלים, מדינה פלסטינית. בוחרי מפלגת-העבודה העדיפו, ברוב מוחץ, את מיצנע על בן-אליעזר.

בל תהיה אשליה: מיצנע אינו איש "גוש שלום", וכמה מסיסמותיו צורמות את אוזני. אבל הוא אחד האנשים היותר שמאליים במערכת הפוליטית הקיימת. מי שאינו מכיר במשמעות בחירתו כמנהיג העבודה, אינו מבין את המתרחש כיום מתחת לפני השטח בחברה הישראלית. נס אחד יכול להיות מיקרי. שני נסים מעידים על מגמה. אם בשתי המיפלגות הגדולות – הליכוד והעבודה – המועמד בעל המצע היותר "שמאלי" מנצח את המועמד המציג מצע יותר "ימני", זה מעיד על הלוך הרוחות בציבור הרחב.

אפשר להוסיף לזה את אשר קרה במפד"ל. פעם היתה זאת מפלגה מתונה מאוד. כאשר נאבק משה שרת המתון בדויד בן-גוריון הקיצוני תמכה המפד"ל בשרת. מאז הלכה - יחד עם רוב היהדות הדתית – ימינה-ימינה. לפני שנה המליכה עליה את אפי איתם, אדם שהיידר ולה-פן נראים לעומתו כליברלים יפי-נפש. והנה, בבחירת מועמדיה לכנסת, פנתה המיפלגה נגד מנהיגה החדש והציבה במקומות הקדמיים ברשימתה אנשים קצת יותר מתונים (הכל יחסי.)

אם מצרפים את כל העובדות האלה ביחד, מה זה אומר? זה אומר שכל המערכת זזה שמאלה. לציבור נמאס מהמילחמה, משפיכות-הדמים הבלתי-פוסקת, מהמשבר הכלכלי, מההתפרקות החברתית. רוצים פיתרון. מחפשים פשרה. מוכנים לשלם בשבילה. זה נותן הזדמנות למיצנע. יהיה לו קשה מאוד לנצח, אך הדבר בהחלט אפשרי. וגם אם לא יצליח הפעם, הוא יכול לנצח בפעם הבאה, וזה יכול להיות תוך שנה-שנה-וחצי. בתנאי, כמובן, שלא ייכנס למלכודת של ממשלת-אחדות.

משהו משתנה במדינה. שוב מדברים בריש גלי על דברים שהיה נדמה שמתו: הקו הירוק, פינוי (רוב) ההתנחלויות, חילופי-שטחים, הידברות עם ערפאת, תכניות טאבה וקלינטון, פיקוח בינלאומי. לפנינו עדיין משתרעת המינהרה החשוכה. אבל אחרי שנתיים של חוסר-תיקווה וייאוש, נדמה שבקצה המינהרה נדלק לפחות אור קטן.

אם לצטט שוב את וינסטון צ'רצ'יל: "זה לא הסוף. זה אפילו לא התחלת הסוף. אבל זהו, אולי, סוף ההתחלה."