נראה שרוח חדשה נושבת בארץ. טסתי השבוע לאירופה. בדרך לנמל-התעופה אמר לי הנהג שזהו, אין שום תיקווה. לעולם לא יהיה שלום עם הפלסטינים. אין עם מי לדבר. שום פשרה אינה אפשרית. המלחמה פשוט תימשך ותימשך. לכן יבחר בשרון. הערתי שאם זה כך, הנכדים שלו כבר בטח יעזבו את הארץ. "מה נכדים," השיב בעצב מהול בגאווה, "הבן שלי הוא אדריכל בלוס-אנג'לס."

חזרתי כעבור חמישה ימים. נהג-המונית, שהסיע אותי מנמל-התעופה הביתה, הפתיע אותי. "כל החיים שלי הצבעתי ליכוד," אמר, "אבל הליכוד נכשל. אין הבדל בין שרון לנתניהו. הם לא הביאו ביטחון ותראה את הכלכלה בבוץ. הפעם אני מצביע מיצנע." מה קרה במשך חמשת הימים האלה? קרה דבר אחד: עמרם מיצנע זכה בבחירות הפנימיות במפלגת-העבודה.

זוהי, כשלעצמה, עובדה מדהימה מכל הבחינות. "יקה" מסוגר, חסר כריזמה, ניצח עיראקי עממי, איש הצ'פחות. יונה גברה על נץ. טירון פוליטי, המכריז שהוא מוכן לדבר עם ערפאת, הביס את שר-הביטחון, שניסה לחסל את הרשות הפלסטינית. זהו ניצחון מזהיר של מיצנע. אבל זה הרבה יותר מזה. זהו סימפטום של דברים עלומים המתרחשים במעמקי התודעה הלאומית.

בשנתיים האחרונות, כאשר הלך והתרחב מעגל הזוועות, נשאלתי לא-פעם איך אני מסוגל להישאר אופטימי, כאשר מסביבי איבדו הכל את התקווה. עניתי שבאחד הימים, בעוד שבוע או בעוד חמש שנים, יתעורר הציבור בבוקר ויגיד: "די! זה לא יכול להימשך ככה! מוכרחים למצוא פתרון!" "מה זה יעזור?" השיבו רואי-השחורות. "בכל המערכת אין אף פוליטיקאי אחד המסוגל להוביל מהלך של שלום!" "הביקוש יוליד את ההיצע," עניתי, "כשתהיה דרישה למנהיג כזה, הוא יופיע מאיזשהו מקום."

אני חושב שתחזית זו מתחילה להתגשם. הזרמים שמתחת לפני התודעה הציבורית משתנים. צה"ל כובש, הורג ו"הורס את תשתיות הטרור", והפיגועים אינם נפסקים לרגע. ההצהרות התורניות של שרון ומופז מתחילות להישמע כפרודיה על עצמם. הסטיקר שהוציאה קבוצת-צעירים קלעה בול להרגשה הכללית: "תודה על השלום, סחתיין על הביטחון." בפעם הראשונה תופסים גם אנשים "פשוטים" שיש קשר הדוק בין האינתיפאדה לבין המשבר הכלכלי והמצוקה החברתית.

זה לא גורם לציבור לאהוב את הפלסטינים ולהתבשם מריח השלום. בהחלט לא. אבל זה גורם לו לחפש מנהיג בעל חזון, שינסה בכנות לשבור את מעגל הדמים ולהגיע לפתרון. המתנחלים "אאוט", הפשרה "אין". עמרם מיצנע הופיע במקום הנכון, ברגע הנכון, כשבפיו הבשורה הנכונה. עכשיו הסיסמה צריכה להיות: במלוא הקיטור, קדימה!

יש אנשי-שלום זהירים, האומרים שלא צריכים ללכת על גדולות. צריך להסתכל בסקרי דעת-הקהל. מיצנע לא יכול לנצח את שרון. אבל הוא יכול לשקם את מפלגת-העבודה באופוזיציה. גם זה חשוב. זוהי טעות. הסקרים מצלמים את המצב שעל פני השטח. הם לא רואים את אשר מתרחש מתחת. שם גוברים הזרמים החדשים. לכן המטרה צריכה להיות: ניצחון. נכון, ניצחון של מיצנע על שרוניהו נראה כרגע כנס. אבל כך נראה לפני חודש ניצחון מיצנע על בן-אליעזר. זה יהיה קשה. קשה מאוד. אבל זה אפשרי. ולכן, כל המאמצים צריכים להיות מופנים אליו. לפי כל הסקרים, הפער בין גוש הימין לבין גוש השמאל הוא בעצם קטן למדי גם עכשיו, עוד לפני שהציבור קלט את מלוא המשמעות של מה שקרה במיפלגת-העבודה. משהו כמו 65 מול 55. זאת אומרת, די בכיבוש חמישה-ששה מושבים בכנסת, כדי לגרום למהפך עצום. אין תחליף לניצחון. למען עתידה של ישראל, הצלת החיים ושיקום המדינה,

ההבדל בין מיצנע לשרוניהו הוא תהומי. אם השעה עדיין אינה כשרה לכך, והליכוד ינצח בכל זאת, אסור להפסיק את המאבק אף לרגע אחד. אם שרון או נתניהו ינצחו, תעמוד מאחוריהם קואליציה מצומצמת, מפולגת ושבירה, שלא תפתור שום בעיה. היא תיקרע בין הצורך למצוא חן בעיני בוש והצורך לפייס את ליברמן-איתם. מאחר שהדברים רק יוסיפו ויידרדרו בהנהגתה בקצב מואץ, אפשר להפיל אותה תוך שנה, ולחולל את המהפך הגדול אז. לכן יש סכנה רבה במחשבה על ניסיון להקים אחרי הבחירות "ממשלת אחדות" חדשה בראשות הליכוד. שרון בוודאי יציע למפלגת-העבודה תנאים מפתים מאוד כדי להצטרף אליו. בלשון המאפיה: הצעה שאי-אפשר לסרב לה. אבל שרון הוא שרון ולעולם לא ישתנה באמת (ראה הסבא הטוב מהבחירות האחרונות). כדי להישאר נאמן לעצמו, מיצנע יהיה חייב לסרב. גם אם כל אנשי-האתמול במפלגתו, רודפי-הכסאות וחסרי-העקרונות, יפצירו בו שייענה.

המטרה צריכה להיות: מהפך טוטאלי, לאורך כל החזית ובכל התחומים. שום דבר פחות מזה לא יספיק. נכון, אנחנו עלולים להתאכזב מעמרם מיצנע. אל לנו לשכוח את ההתלהבות שבה קידמנו את פני אהוד ברק, שגרם לאסון נורא. יתכן שיישבר בדרך. גם זה יכול לקרות, ועלינו להיות מוכנים לכך. אבל סביר שיקרה ההיפך, שהאדם יגדל בתפקידו וימלא את התפקיד שההיסטוריה מטילה עליו. ברגע זה, מיצנע הוא האיש.