מאז יום הראשון האחרון, מנסרת במוחי שאלה מטרידה, שאינה נותנת לי מנוח: מה גרם לו לצעיר הפלסטיני, שפרץ לקיבוץ מצר, לכוון את נשקו ולהרוג אשה ושני ילדיה הקטנים?

גם במלחמה לא יורים בילדים. זהו אינסטינקט אנושי בסיסי, המשותף לכל העמים ולכל התרבויות. גם מי שמבקש נקמה על מאות הילדים הפלסטיניים שנהרגו בידי צה"ל, אינו צריך לנקום בילדים. אין מוסר של "ילד תחת ילד". והרי האנשים המבצעים מעשים כאלה אינם ידועים כרוצחים מטורפים, תאווי-דם מלידה. כמעט בכל השיחות עם בני-משפחה ושכנים מתקבלת תמונה של אנשים רגילים, בלתי-אלימים. רבים מהם גם אינם קנאים דתיים. סירחאן סירחאן, הצעיר שעשה מה שעשה בקיבוץ מצר, היה שייך בכלל לפת"ח, שהוא גוף חילוני.

האנשים האלה הם בני כל הרבדים החברתיים. יש בהם עניים, שמשפחותיהם הגיעו לסף הרעב, אבל יש בהם גם בני המעמד הבינוני, סטודנטים, משכילים. הגנים שלהם אינם שונים מהגנים שלנו. אם כן, מה מריץ אותם? ומה גורם לכך שיש בחברה הפלסטינית המצדיקים אותם?

כדי להתמודד, צריכים להבין, וזה אינו אומר להצדיק. שום דבר בעולם אינו יכול להצדיק פלסטיני היורה בילד חבוק בזרועות אמו, כשם ששום דבר בעולם אינו יכול להצדיק ישראלי המטיל פצצה על בית שבו ישן ילד במיטתו. נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן.

אבל מבלי להבין, אי-אפשר להתמודד. לראשי צה"ל יש פתרון פשוט: להכות, להכות, להכות. להרוג את המבצעים. להרוג את שולחיהם. להרוג את ראשי ארגוניהם. להרוס את בתי משפחותיהם ולגרש את קרוביהם. אבל למרבה הפלא, התוצאה הפוכה. על כל הרוג באים שני אחרים. אחרי שהמכבש האדיר של צה"ל עובר על "תשתית הטרור" ודורס-הורג-עוקר כל דבר בדרכו, נוצרת תוך ימים "תשתית" חדשה. לדברי צה"ל עצמו, מאז מבצע "חומת מגן" יש 50 התרעות בכל יום. את הסיבה לכך אפשר לתמצת במילה אחת: חימה.

חימה נוראה, הממלאה את נשמתו של אדם, עד שלא נותר בה מקום לשום דבר אחר. חימה השולטת בכל חייו, עד שהחיים עצמם מתבטלים לעומתה. חימה המוחקת את כל הגבולות, הגוברת על כל הערכים, השוברת כבלים של משפחה ואחריות. חימה שאדם קם עמה בבוקר והולך עמה לישון בערב, ושעליה הוא חולם בלילה. חימה האומרת לאדם: קום, קח נשק או חגורת-נפץ, לך אליהם הביתה והרוג, הרוג, הרוג, ולא חשוב המחיר.

ישראלי רגיל, שלא היה מעולם בשטחים הפלסטיניים, אינו יכול כלל לתאר לעצמו את סיבת החימה הזאת. התקשורת שלנו מעלימה את המצב שם, או מתארת אותו במנות קטנות וממותנות. יודעים איכשהו שהפלסטינים סובלים (באשמתם, כמובן), אבל לישראלי רגיל אין מושג על מה שקורה שם באמת. וזה גם לא כל-כך נוגע לו. בתים נהרסים. סוחר, עורך-דין, סתם בעל-מלאכה, אדם מכובד בקהילה, הופך בן רגע חסר כל, "הומלס", הוא וילדיו ונכדיו. כל אחד מהם מתאבד פוטנציאלי. עצי-פרי נעקרים לאלפיהם. בשביל הקצין זה סתם עץ, מכשול. בשביל בעליו זה דם ליבו, מורשת אבותיו, שנים של עמל, פרנסת משפחתו.

כל אחד מהם מתאבד פוטנציאלי. על גבעה בין הכפרים הפלסטיניים מקימה קבוצת בריונים "מאחז". הצבא חש להגן עליהם. כשהכפריים באים לעבד את אדמתם, יורים בהם. כל השדות והמטעים במרחק של קילומטר או שניים מהמאחז אסורים לעיבוד, כדי לשמור על ביטחון המאחז. עובדי-האדמה רואים מרחוק, בעיניים כלות, איך הפרי שלהם נרקב על עצים, איך השדות מתכסים קוץ ודרדר בגובה המותניים, ובבית אין מה לאכול. כל אחד מהם מתאבד פוטנציאלי.

בני-אדם נהרגים. גופותיהם המרוטשות מוטלות ברחובות לעיני כל. חלק מהם שאהידים, שבחרו בכך. אך רבים אחרים – גברים, נשים, ילדים - נהרגים "בטעות", "במקרה", "ניסו לברוח", "היו בקרבת מקורות הירי" ועוד מאה ואחד תירוצים של דוברים. צה"ל אינו מתנצל, אף פעם לא מורשע קצין או חייל, כי "ככה זה במלחמה". אבל לכל אחד מההרוגים יש הורים, אחים, בנים, בני-דודים. כל אחד מהם מתאבד פוטנציאלי.

מעבר למעגל הזה יש רבבות משפחות החיות על גבול הרעב, בתנאים של תת-תזונה. אבות שאינם מסוגלים להביא מזון לילדיהם חשים בייאוש. כל אחד מהם מתאבד פוטנציאלי. מאות אלפים נתונים בעוצר של שבועות וחודשים, תריסר נפשות בדירה של שניים-שלושה חדרים, גיהינום שקשה לתארו, ובחוץ מסתובבים וחוגגים מתנחלים והחיילים המגינים עליהם. מעגל-קסמים: המתאבדים של אתמול גורמים להטלת העוצר, העוצר יוצר את המתאבדים של מחר.

ומעבר לכל אלה, ההשפלה המוחלטת שבה חי כל פלסטיני, בלי הבדל של גיל, מין ומעמד, בכל רגע של חייו. לא השפלה מופשטת, אלא השפלה מוחשית לגמרי, כשהוא מופקר לחיים ולמוות לגחמה של כל חייל בן 18 ברחוב ובמחסומים, שנתקלים בהם על כל צעד ושעל, ושל כנופיות המתנחלים והמתנחלות, העוברים בחופשיות, וגם "מבקרים" בכפריהם ומשחיתים רכוש, מוסקים את הזיתים במטעיהם ושורפים עצים.

מי שלא ראה, אינו יכול לתאר לעצמו את החיים האלה, מצב של "כל ממזר מלך" ו"עבד כי ימלוך", מצב של קללות ודחיפות במקרה הטוב, איום בנשק טעון במקרים אחרים, ירי ממש במקרים מיוחדים. ואין צורך להזכיר את החולים בדרך לדיאליזה, הנשים ההרות בדרך לחדר-הלידה, הסטודנטים שאינם מגיעים לכיתות, הילדים שאינם מגיעים לבית-הספר. הצעירים שרואים את סבם וסבתם המכובדים מושפלים לעיני-כל על-ידי חייל זב-חוטם. כל אחד מהם מתאבד פוטנציאלי.

ישראלי רגיל אינו יכול לתאר זאת לעצמו. הרי החיילים הם בנים טובים, הילדים של כולם, ועוד אתמול היו תלמידי בית-ספר. אבל כשלוקחים ילדים טובים, מלבישים אותם מדים, מעבירים אותם במכונה הצבאית ומכניסים אותם למציאות הכיבוש, קורה להם משהו. יש ויש המשתדלים לשמור על צלם אנוש בתנאים בלתי-אפשריים. רבים אחרים הופכים לרובוטים מבצעי-פקודות. ותמיד יש בפלוגה כמה מופרעים, הפורחים במציאות הזאת ועושים מעשים מחפירים, מה גם שהמפקדים מעלימים עין או קורצים בעין. כל זה אינו מצדיק הריגת ילדים בחיק אמם. אבל זה עוזר לתפוס מדוע זה קורה, ומדוע זה יימשך כל עוד נמשך הכיבוש.