מדוע קרסה ממשלת שרון-פואד-פרס? בגלל זית אחד קטן. זה התחיל כמו סיפור לילדים: היה היה זית קטן בכפר פלסטיני. הוא גדל והבשיל על ענף של עץ עתיק בכרם שעל ראש גיבעה. "מסקו אותי! אני רוצה לתת את שמני!" זעק הזית הקטן. אולם הזית המשיך להבשיל, והמוסקים לא באו. הם לא יכלו להגיע. כי על הגיבעה העמידו המתנחלים שני קרוונים, וכל השטח הפך לאיזור-ביטחון של המאחז הזה.

כשהתקרבו בעלי הכרם, קיללו אותם המתנחלים, היכו אותם וירו. זה קרה בעשרות מקומות ברחבי הגדה.

הכפריים פנו לצבא, השולט עכשיו בכל השטחים הפלסטיניים. אבל הצבא לא בא להגן עליהם. חלק גדול מהמפקדים הם בעצמם מתנחלים. הצבא רואה את תפקידה בהגנה על המתנחלים, ואין לו שום חשק להתעמת איתם. כשהצבא התערב, הוא גירש את הכפריים מכרמיהם הקרובים להתנחלויות ולמאחזים.

בצר להם, הזעיקו הכפריים את אירגוני-השלום הישראליים. הם מצאו אוזן קשבת. "מחנה-השלום" הישראלי נחלק לשניים. חלק אחד, ובמרכזו "שלום עכשיו", קשור במיפלגת-העבודה, שהיתה חלק מהממשלה. ראש מיפלגת-העבודה כיהן כשר-הביטחון, ועל כן היה אחראי לכל העוולות שהתרחשו בשטחים הפלסטיניים. החלק השני של מחנה-השלום מורכב מהרבה אירגונים רדיקליים, הפועלים במיגזרים שבחרו לעצמם. "גוש שלום" הוא מרכז פוליטי-רעיוני. "תעאיוש", גוף ישראלי ערבי-יהודי, מושיט עזרה לאוכלוסייה הפלסטינית הנצורה.

"בצלם" אוסף ומפרסם מידע, וכך גם "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית". "רופאים לזכויות-האדם" עושה עבודת-קודש בתחום הבריאות, קואליציית הנשים ובת-שלום משלבות את זכויות-האדם עם סדר-יום פמיניסטי. "הוועד נגד הריסת בתים" יוזם את בנייתם מחדש של בתים שנהרסו, "רבנים לזכויות האדם" פועל בשם ציבור דתי (זעיר, לצערי) שלא הולך אחרי דגל לאומני-קנאי. "מחסום-ווטש" מדווח ומשתדל למנוע עוולות ליד המחסומים, "יש גבול" מעודד את סרבני-השרות בשטחים, "פרופיל חדש" פועל באותו כיוון, והרשימה ארוכה. לפעמים משתפים פעילי הגופים פעולה, ורבים שייכים ליותר מגוף אחד. פעילי האירגונים האלה התגייסו לעזרת הכפריים. הם יצאו לעזור במסיק, ובעיקר להגן על הכפריים כ"מגן אנושי". הצטרפו אליהם פעילי שלום מאירופה, הבאים ארצה במשמרות כדי לעזור לאוכלוסייה הכבושה. בימים מסויימים היו עשרות, בשבתות היו מאות. הם התפזרו בכפרים, עלו לראשי הגבעות, הותקפו על-ידי המתנחלים. בעשרות מיקרים פתחו המתנחלים באש, ירו באוויר ובאדמה וסביב המוסקים.

במשך שבועות ארוכים לא שמע הציבור על אירועים אלה. בתקשורת קיים קשר-שתיקה לגבי עצם קיומו של מחנה-השלום הרדיקלי. "שלום עכשיו" נחשב פחות או יותר כחלק מהקונסנזוס הלאומי, ועל כן מדווחים על פעולותיו (במשורה). על פעולת הכוחות הנמרצים יותר ("השמאל העמוק", כפי שקרא להם אהוד ברק) אין דיווח בכלל, אלא אם כן נשפך הדם.

אבל לאט-לאט החלו הסיפורים על מילחמת-הזיתים להסתנן בכל זאת לתיקשורת. פורסמו ידיעות על מתנחלים, שגירשו בכוח את המוסקים הפלסטיניים ושדדו את הזיתים שמסקו. על מתנחלים, שמסקו בעצמם את הזיתים שאליהם לא הניחו לכפריים להתקרב. על מתנחלים שהעלו כרמים באש. על הרב הראשי הספרדי (הקודם) שפסק כי מותר ליהודים לגזול את פרי עמלם של הכפריים, מכיוון שה' נתן את כל היבול של הארץ ליהודים.

קשר-ההשתקה נשבר סופית כאשר התגייסו לבסוף כמה סופרים מפורסמים לפעולת-מסיק סמלי. כלי-התקשורת, שהתעלמו מעבודתם של מאות אלמונים, שמחו להילוות לסלבריטאים כמו עמוס עוז וא"ב יהושע, דויד גרוסמן ומאיר שלו. מסיק-הזיתים נכנס לקונסנזוס.

המתנחלים אף פעם לא היו אהודים על חלקים גדולים של הציבור. הכעס גבר כשנודע על סכומי-העתק הנגזלים משכבות-העוני בישראל כדי לפטם את ההתנחלויות. והכעס נמהל בדאגה לחיילים, הסופגים לא-פעם מכות ומסכנים את חייהם כדי להגן על מאחזים נידחים, ריקים למחצה. הסיפורים על ההתעללות האכזרית במוסקי-זיתים חסרי-מגן הגדישו את הסאה. הם עוררו סלידה ותיעוב אפילו אצל הרוב הדומם. זה השפיע, בעקיפין, גם על בנימין בן-אליעזר. הוא הבחין במצב-הרוח הציבורי המשתנה והחליט שכדאי לו ולמפלגתו לפרוש מהממשלה. הוא חיפש בקדחתנות עילה פופולרית. סקרי-דעת הקהל הראו לו שהמתנחלים הם עכשיו הציבור הכי לא-פופולרי. לכן החליט לפוצץ את הממשלה על נקודה זו: הוא דרש פתאום לקחת כסף מהמתנחלים לטובת הגימלאים. אמנם, זאת היתה רק עילה, אבל היא מוכיחה שלחלק גדול מהציבור נמאס מההתנחלויות. הן הפכו סוף-סוף לסלע-המחלוקת המרכזי במדינה.

בעוד אריאל שרון מנסה להקים ממשלה שתהיה מבוססת כולה על המתנחלים ובעלי-בריתם בימין הקיצוני, תיאלץ מיפלגת-העבודה באופוזיציה לגבש מצע אנטי-התנחלותי. דרישה שהיתה נחלת מיעוט קטן בשוליים הופכת לנחלת מחנה גדול. זוהי דוגמה לתיאורית "הגלגל הקטן" שגיבשנו לפני עשרות שנים: גלגל-שיניים קטן, בעל הנעה עצמית חזקה, מסובב גלגל יותר גדול, שהוא מסובב מצידו גלגל עוד יותר גדול, וכך הלאה, עד להנעת המכונה כולה. בדרך זו מניעה קבוצה פוליטית קטנה, בעלת עמדה עצמאית ונחושה, תהליכים פוליטיים מכריעים, כשהעיתוי מתאים. עדיין רחוקה הדרך. עדיין מרחפת על המדינה סכנה של פאשיזציה. ובכל זאת: הוכח שניתן להזיז תהליכים בכיוון ההפוך.

יתכן שהזית הקטן על הגיבעה חזק יותר מפצצה של טונה.