רוב הישראלים, אילו הם היו שם בשבת שעברה עם שקיעה, לא היו מאמינים למראה עיניהם. באמצע חווארה, כפר קטן מדרום לשכם, עמדו 63 ישראלים, נשים וגברים, צעירים וקשישים, וביניהם עשרות רבות מבני הכפר. יהודים וערבים שוחחו, שתו מיץ שהגישו המארחים, החליפו כתובות ומספרי טלפון. ילדי הכפר ענדו מדבקות שהביאו האורחים, ובהן דגלי ישראל ופלסטין. איש לא נשא נשק.

כולם נראו שמחים. ובצדק: זה עתה סיימו ביחד יום-עבודה מפרך במסיק זיתים. הם היו ביחד מתחת לעצים. הם היו ביחד גם כאשר המתנחלים פתחו באש. כל זה עמוק-עמוק בשטח הפלסטיני, אחרי שנתיים של עימות אלים. חג של התיידדות ישראלית-פלסטינית בלב אירועי הדמים. חווייה אנושית. מעשה פוליטי. מעמד סמלי. עץ-הזית הוא סמל הארץ, עוד מימי התנ"ך. עליו היה קיום עובדי-האדמה בכל הדורות – כנענים, בני-ישראל, ערבים. במשך כל השנה מטפח החקלאי את הכרם שלו, העובר מאב לבן, מטפל בעצים, מנקה את השטח. בשבועות המעטים של המסיק עוסקת בכך כל המישפחה – גברים ונשים, זקנים וילדים. את הפרי יש למסוק בזמן, להביא לבית-הבד ולהפיק את הנוזל היקר מפז – שמן-הזית. אלה הם ימי-חג.

מישפחה שלמה יכולה לחיות עכשיו על עשרה עצי-זית. בלעדיהם אין לה קיום. ככל שהכיבוש הולך ומחמיר, מונע תנועה ושולל פרנסה, התלות בעצי-הזית גוברת עוד יותר. משום כך נתעבים כל-כך מעשי המתנחלים, המנסים למנוע את המסיק ולשדוד את היבול או לשרוף את הכרמים. הם מזכירים את מעשה-הנבלה מהמרושעים ביותר המתואר בתנ"ך, לדיראון עולם: פרשת כרם נבות.

"כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל אצל היכל אחאב, מלך שומרון. וידבר אחאב אל נבות לאמור: תנה לי את כרמך ויהי לי לגן-ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי, ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו. אם טוב בעיניך, אתנה-לך כסף מחיר זה. ויאמר נבות אל אחאב: חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך … " וההמשך ידוע: איזבל, אשת אחאב, ביימה מישפט-שקר, נבות הוצא להורג, אחאב זכה בכרם. בסוף ליקקו הכלבים את דמם של אחאב ואיזבל. ואולם, בהשוואה למתנחלים, איזבל המרשעת היתה צדקת גמורה.

כי המתנחלים משתלטים על כרמי-הזיתים של הכפרים מבלי להציע אפילו תחליף או כסף. הם פשוט יורים. נער ערבי אחד כבר נרצח על-ידם בשעת המסיק, מאות אחרים הוברחו. כמעט לכל כפר פלסטיני יש כרמים, הגובלים בהתנחלות או ב"מאחז", ועליהם השתלטו המתנחלים. כשהבעלים מתקרבים כדי לעבד או למסוק, המתנחלים יורים לעברם "בתיאום עם צה"ל". התירוץ פשוט: כאשר הכפריים מוסקים בקירבת התנחלות, הם הרי עלולים לראות מה קורה בה ולסכן אותה. יש כאן, כמובן, עיוות מיפלצתי: מקימים התנחלות בלב אוכלוסייה צפופה של פלסטינים, ואוסרים עליהם לעבד את אדמתם, מפני שהיא קרובה להתנחלות. בכמה מקרים לא הסתפקו המתנחלים ביריות, אלא פלשו לכרמים ממש, גירשו את המוסקים ושדדו את הזיתים שמסקו. נביאי ישראל היו מתפלצים. שוד לאור היום. והצבא שותק.

מזימת המתנחלים מרושעת ממעשי אחאב ואיזבל, ומטרתם גלויה: הם רוצים להפוך את חיי הכפריים לגיהינום, כדי שיקומו ויברחו. זה מה שנקרא "טרנספר מרצון", ובשפה בלתי-מכובסת: טיהור אתני. בשביל ישראלים הגונים, המסקנה היא פשוטה: הם מתגייסים לעזור לבני-הכפרים במסיק, לפני שהפרי יירקב על העצים או ייחמס. הם יוצרים "מגן אנושי" מול המתנחלים. מאות ישראלים נרתמו למשימה זו בשבועות האחרונים.

בשבת האחרונה התאספו 260 ישראלים, שנענו לקריאת אירגוני-השלום השונים (ביניהם גוש שלום, קואליציית הנשים, תעאיוש, שלוחה של שלום עכשיו ועוד.) הם התחלקו בין הכפרים הנתונים בסכנה הגדולה ביותר. נפל בחלקי להיות בקבוצה שהגיעה לכפר חווארה, השוכן בעמק, בין שני הרים גבוהים. הכרמים פרושים על המורדות התלולים של ההרים, הזרועים סלעים ושיחים דוקרניים. היה דרוש מאמץ גדול כדי להגיע אליהם. פה ושם הידרדר מישהו, נפל ונשרט. אבל כולם הגיעו. סביב עשרות עצים התפזרו קבוצות של מוסקים, פלסטינים וישראליים, וקטפו. בעלי העצים ניצלו את נוכחות הישראלים, ומסקו במהירות. בניגוד למקובל, היכו בענפי העצים במקלות, כדי להפיל את הזיתים על יריעות-הפלסטיק הירוקות שנפרשו מתחת. זה רע לעץ, אבל הזמן דחק.

הכל עבדו במהירות, מחזיקים בענפים העמוסים פרי וממלאים דליים ושקים או מלקטים מהאדמה. חבל על כל זית. הספורטאים טיפסו לענפים הגבוהים ומילאו שם כובעים ושקיות. הקבוצות שהגיעו אל ראש ההר מצאו מולם את מתנחלי יצהר בבגדי-שבת, מכנסיים שחורים וחולצות לבנות, ונשקם בידיהם. הם איימו על המוסקים ברוביהם, ירו באוויר ובאדמה (אחד המוסקים היהודים נפגע בבטנו מנתז). היריות הידהדו בין ההרים. כעבור 40 דקות הגיעו חיילים, ואחרי שהסתחבקו עם המתנחלים תבעו מהמוסקים לנטוש את הכרם ולהתרחק. הם הסבירו שהמתנחלים ירו בצדק, מפני שהעובדים סיכנו את היישוב. אבל אלה התעקשו והמשיכו לעבוד יותר מהר בחסות הישראלים, המגן האנושי.

אבל הם נדחקו בהדרגה למטה, כשהמתנחלים בעקבותיהם. בשאר החלקות נמשך המסיק בלי הפסקה. תוך כדי עבודה נשלפו סיגריות, נקשרו שיחות, תחילה בהיסוס, אחר-כך בצורה ערנית, למרות קשיי השפה. חלק מבני-הכפר ידעו עברית וסיפרו על מקומות-העבודה שהיו להם בתל-אביב.

לפני רדת החשיכה נאספו וקופלו היריעות, אנשים עמסו שקים מתפקעים מפרי על כתפיהם ועל חמורים, ופתחו בירידה במידרונים התלולים ומטרסה לטרסה. הנערים המקומיים בדילוגים ובקלילות, והקשישים והאורחים בזהירות רבה, מאחזים בשיחים וזה בזה. היו שם הרבה אנשים מאושרים. מי שהמתמודד עם הבריונים שמח על כי לא ברח מפניהם. המוסקים הישראליים שמחו על כי שילבו הפגנה פוליטית עם מעשה מועיל. הפלסטינים שמחו על כי הצילו לפחות חלק מיבולם. הם נשאו על כתפיהם שקים כבדים.

בתחתית ההר העמיסו אותם על חמורים ומכוניות עתיקות, שנראו כאילו הן עומדות להתפרק בכל רגע. לבסוף באה הפרידה המרגשת: מאות פלסטינים, גברים, נשים וילדים, ניפנפו בהתלהבות לישראלים היוצאים, בכיכר, בסימטאות, בחלונות - כפר שלם. שכר-עבודה שאין כמוהו.