על הנסיבות אין כמעט ויכוח. שילשום, בפעולת צה"ל ברפיח, נהרגו לפחות שמונה פלסטינים (המספר יעלה, קרוב לוודאי, אם ימותו אנשים שנפצעו אנושות). חמישה מבין ההרוגים היו נשים וילדים. קרוב לחמישים נפצעו – רבים מהם ילדים שיצאו מבית-ספרם, שעה קלה אחרי תום הלימודים. האירוע קרה בציר "פילדלפי", רצועה צרה בשליטת צה"ל שנועדה להפריד בין אזור עזה ומצריים. הפלסטינים חופרים מינהרות מתחת לרצועה זו כדי להעביר אנשים, נשק וסחורות. צה"ל משתדל למנוע זאת. שילשום שלח צה"ל דחפור, בחסות טנקים ונגמ"שים, כדי להמשיך בפעולה נגד המינהרות. לדברי צה"ל, נפתחה אש על הדחפור והכוח. מפקד החטיבה אישר לטנק לירות פגזים על "מקורות הירי". בסך הכל נורו לעבר שכונת-המגורים הצפופה חמישה פגזים, וביניהם פגזים מסוג "פלאשט", המפזרים אלפי מסמרי-פלדה, נשק בלתי-אנושי שעצם השימוש בו נוגד את החוק הבינלאומי. לצה"ל לא היו נפגעים.

לטענת צה"ל, היו בין ההרוגים שלושה "חמושים", שהשתתפו בירי. לטענת הפלסטינים, איש מבין ההרוגים אינו ידוע כחבר באירגון לוחם. (אין סתירה בין הדברים: כיום כל פלסטיני יכול לפתוח באש על כוחות הכיבוש.) הפלסטינים מדברים על "טבח". דוברי ישראל הביעו צער על מות הילדים. האמריקאים ביקשו מישראל לנהוג במתינות. "העולם" מצקצק בלשון. אין זה אירוע חריג. הוא הפך כמעט לשיגרה. מי אשם? ננסה לחבר רשימה.

אשם ראשון: הכיבוש.

הכיבוש יוצר התנגדות. כדי לקיים את עצמו מול התנגדות זו, נאלץ הכיבוש לנקוט אמצעים יותר ויותר ברוטאליים. גם העם הנכבש נוקט באמצעים יותר ויותר ברוטאליים. חיי-אדם הופכים זולים, הגבול בין לוחמים ובלתי-לוחמים נמחק.

אשם שני: הציר עצמו.

כאשר נמסרה רצועת-עזה לידי הרשות הפלסטינית, עמדו אלופי-צה"ל על כך שלא יהיה גבול משותף בין הפלסטינים ומצריים. תחנת-הגבול ברפיח נשארה בשליטת ישראל. ציר "פילדלפי" נוצר כדי למסד הפרדה זו לאורך כל הגבול. כדי לשמור על הציר, הוכנסו חיילי צה"ל לשרוול שאורכו שישה קילומטר ורוחבו מאה מטר, במרחק של עשרות מטרים משכונות פלסטיניות שהן מהצפופות בעולם. בימי שלום, זהו מצב בעייתי. בימי לחימה זהו סיר-לחץ העלול להתפוצץ בכל רגע.

אשם שלישי: ממשלת שרון-בן-אליעזר.

"הדרג המדיני" מורכב משני גנרלים, ששפת-הכוח היא השפה היחידה השגורה בפיהם – מנהיג הליכוד ומנהיג מפלגת-העבודה. מדיניות הממשלה היא לשבור בכוח את התנגדות העם הפלסטיני לכיבוש. היא נוהגת על פי הכלל הישראלי המקורי: "אם זה לא הולך בכוח – השתמש ביותר כוח." יתכן שכבר עכשיו הפך השילטון הישראלי לכיבוש האכזרי ביותר בעת החדשה: מיליוני בני-אדם כלואים בבתיהם במשך שבועות וחודשים, שני שלישי האוכלוסייה נדחפו אל מתחת לקו-העוני העולמי, מאות אלפים סובלים מתת-תזונה, על גבול הרעב ממש, וזאת נוסף על קרוב ל-2000 הרוגים, ביניהם יותר מ-300 ילדים.

ועדיין אין כל סימן לכך שההתנגדות הפלסטינית עומדת להישבר. להפך. בצורה מפורשת ומרומזת מורה "הדרג המדיני" לצה"ל להחמיר את שיטותיו, תוך הסרה הדרגתית של כל המיגבלות. את דעת-הקהל העולמית משתדלים לפייס באמצעות "הקלות" זעירות, תוך כדי הנהגת החמרות חמורות שבעתיים. במישחק הזה יש תפקיד מרכזי לשמעון פרס, חתן פרס-נובל לקלון.

אשם רביעי: הרמטכ"ל.

ההירארכיה הצבאית קובעת שאדם אחד נושא בכל האחריות לכל מעשי הצבא ומחדליו: הרמטכ"ל. רב-אלוף משה יעלון כבר הזדהה כבעל דעות ימניות-קיצוניות. הוא הכריז שכל צעד של פיוס לקראת הפלסטינים הוא "פרס לטרור". את ההתנגדות הפלסטינית הגדיר כ"סרטן". לרמטכ"ל יש שליטה גם על מעשיו של הטוראי האחרון בצבאו. אם הוא מתנגד בתוקף למעשים מסוימים, עובר הדבר במהירות הבזק בכל הדרגות, וגם כשהוא מעודד מעשים מסוימים או עוצם עין עובר הדבר מיד. לשם כך אין צורך בפקודות כתובות. כל מפקד חש בדיוק מה רוצה הממונה עליו, וכל חייל חש מה רוצה מפקדו. ככה זה בצבא.

אשם חמישי: אלוף הפיקוד.

אלוף הפיקוד וקציניו מכירים היטב את המערך הטופוגראפי. הם יודעים שאם מכניסים טנקים לציר "פילדלפי", יהיו פלסטינים שיפתחו עליהם באש. מכאן שיש סבירות גבוהה שתתפתח תקרית ליד שכונת-מגורים צפופה, שבה ייהרגו גברים, נשים וילדים. כך קרה גם הפעם. (הוא הדין גם לגבי תקריות אחרות ברצועת-עזה, כגון הפעולה בחאן-יוניס שבוע לפני כן, שבה נהרגו 17 פלסטינים, ובכללם נשים וילדים. טופוגרפיה שונה, נסיבות דומות, אותו הפיקוד.)

אשם ששי: מפקד החטיבה.

אחרי שהתפתחה תקרית-האש, הורה מפקד-החטיבה לירות את הפגזים. הוא ידע שאין כל אפשרות להבחין בנסיבות אלה בין חמושים ללא-חמושים. הוא פעל על פי עיקרון, שהפך כנראה למנחה בצה"ל: כדי "לחסל" חמוש אחד, כדאי להרוג עשרה לא-חמושים. היה אסור לו להורות על יריית פגז אחד, קל וחומר על חמישה. הוא פעל בחסות מפקד האוגדה, שהופיע גם הפעם בטלוויזיה והתפאר במעשיו. מסתבר שגם הוא, כמו מפקד חיל-האוויר, ישן טוב מאוד בלילות.

אשם שביעי: מפקד הטנק.

מפקד של טנק אמור לפעול תחת לחץ ולקבל החלטות תחת אש חיה. הוא היה צריך לדעת כי בנסיבות הנתונות פגז אחד יעשה שמות, לא כל שכן כמה פגזים, וביניהם פגז "פלאשט" הרצחני.

האצבע הקלה על ההדק היא אחד הסממנים של הידרדרות המצב, והיא מטילה אשמה כבדה על כל שרשרת הפיקוד, מראש-הממשלה עד אחרון החיילים. יריית פגזים במפירי-עוצר, ובעיקר בילדים מיידי-אבנים, כבר הפכה למכת הגדה המערבית. יתכן מאוד שהפקודה לירות את הפגזים היתה בלתי-חוקית בעליל, פקודה שעליה מתנופף הדגל השחור. שום חייל אינו יכול לטעון ש"מילא רק פקודה".

אינני יכול לשפוט אם אכן היו חיי החיילים בסכנה. למרבה המזל, איש לא נשרט. חיילי צה"ל מוגנים יותר מכל חייל אחר בעולם. אך אם היו בסכנת-חיים – האחריות לכך רובצת על המפקדים, שהכניסו אותם במחשבה תחילה למצב הזה.