זה נשמע דמיוני, אבל זה באמת קרה: רב יהודי מישראל יצא להרי פרו, גייר קבוצה של אינדיאנים, הביא אותם ארצה, תקע אותם ישר להתנחלות בגדה המערבית, שהוקמה על אדמה שנלקחה מבעליה הפלסטיניים. הם מקבלים שם, ככל המתנחלים, הטבות מפליגות מהממשלה, על חשבון מאות אלפי הישראלים הוותיקים החיים מתחת לקו העוני. הם יכולים לחיות שם בעושר ובאושר עד סוף הימים (בתנאי שלא ייצאו מתחום הגדר המחושמלת ברכב שאינו משוריין, כי שם אורבים להם הפלסטינים, שישבו על אדמה זו עד לאחרונה.) מה מניע מדינה להביא זרים גמורים מהחצי השני של כדור-הארץ כדי ליישב אותם במקום בני-הארץ, במחיר של סכסוך-דמים נצחי? התשובה נוגעת ליסודות הקיום של ישראל.

מאז הקמת המדינה עוסקים שליחיה במציאת "יהודים". בברית-המועצות-לשעבר התפתחה תעשייה שלמה המייצרת יהודים – אם בדרך של גילוי קשרים משפחתיים רחוקים ("הסבתא היהודיה"), אם בדרך הפשוטה של זיוף מסמכים. איש אינו יודע כמה לא-יהודים הובאו על-ידי שליחי הסוכנות היהודית ומנגנונים עלומים אחרים לישראל – לפחות 200 אלף, אולי 400 אלף. על-פי חוקי ישראל, הוענקה להם אזרחות אוטומטית.

לפני כמה ימים הוחזרה לחיים "המועצה הציבורית לדמוגרפיה", אחרי ששבתה במשך כמה שנים. זהו מוסד האמור לעסוק בנושא, שרבים בישראל רואים בו את בעיית-הבעיות של המדינה – יותר חשובה מהמלחמה בפלסטינים, נשק-ההשמדה של סדאם, האבטלה הגואה והמשבר הכלכלי. "הבעיה הדמוגרפית" נדונה באוניברסיטות, משמשת נושא קבוע בתקשורת, מעסיקה ללא-הפסק פוליטיקאים ופרשנים.

"מומחים" יושבים ובודקים באמצעות המחשב מה יהיה שיעור היהודים במדינה בעוד 10, 25, 50 או 100 שנה. שמא יירד ל-78 אחוזים? ואולי, חלילה, ל-75? האם הרחם של האשה החרדית, בתוספת העליה הצפויה, תאזן את תפוקת הרחם הערבית? ואם לא, מה אפשר לעשות? יש המציעים לעודד את הילודה היהודית, אך בהחלט לא לעודד את הילודה הערבית. יש המחפשים דרך איך למנוע בעד עולים יהודים מרוסיה להביא עימם קרובי-מישפחה לא-יהודיים. יש הדורשים לגרש מיד את מאות אלפי העובדים הזרים בישראל, שמא יקימו פה משפחות. יש גם המפללים לגל אנטישמי גדול בארגנטינה או בצרפת (אך חלילה לא בארצות-הברית), שידחוף המוני יהודים לישראל. ויש רבים, וביניהם שרים בממשלת שרון, הדוגלים בפיתרון הכי פשוט: גירוש הערבים מהארץ. "ההיסטוריון החדש" בני מוריס רמז באחרונה שחבל שבן-גוריון לא עשה זאת כבר ב-1948.

יחס המדינה לאזרחיה הערביים, המהווים כעת 19%, מזכיר את הפסוק שהתנ"ך שם בפי פרעה, מלך מצריים, ביחס למיעוט לאומי אחר: "הבה נתחכמה לו, פן ירבה." והשיטה: "וימררו את חייהם."

על פי ההגדרה הרשמית, ישראל היא "מדינה יהודית דמוקרטית". כך נאמר בחוק, וכך קבע בית-המישפט העליון. בתיאוריה אין סתירה בין שני שמות-התואר: המדינה היא אמנם יהודית, אבל הדמוקרטיה מבטיחה זכויות שוות גם ללא-יהודים. או, לחלופין: המדינה היא אמנם דמוקרטית, אך שומרת גם על אופייה היהודי.

בפועל ישראל אינה "מדינה יהודית דמוקרטית" אלא "מדינה יהודית דמוגרפית". הדמוגרפיה גוברת על הדמוקרטיה, והיא מדריכה את כל מעשיה. אזרח ערבי מרגיש מאז ילדותו על כל צעד ושעל שאין לו חלק במדינה, אלא שהוא לכל היותר תושב נסבל. בכל משרד ממשלתי, בית-משפט, תחנת-משטרה ומקום-עבודה, ואפילו בכנסת, מתייחסים אליו אחרת מאשר ליהודי, גם בתקופות של רגיעה ביטחונית. אמנם, חוץ מחוק-השבות, המעניק לכל יהודי ובני-ביתו (אך לא לפליטים הערביים) את הזכות לבוא לישראל, אין שום חוק המפלה בין יהודים ללא-יהודיים.

כך למראית-עין: אבל יש הרבה חוקים המעניקים זכויות-יתר ל"מי שחל עליו חוק-השבות", מבלי להזכיר במפורש את השם "יהודים". הדבר כל-כך מובן מאליו, עד שכל פקידי המדינה פועלים כך אף מבלי להיות מודעים לכך. "מינהל מקרקעי ישראל" מחלק אדמה ליהודים, לא לערבים. כל תוכניות הפיתוח של המדינה כוללים יהודים בלבד. מבין מאות הערים והכפרים שהוקמו מאז קום המדינה, אף לא אחד נועד לאזרחים הערביים. אין שר ערבי בממשלה, אין שופט ערבי בבית-המישפט העליון. רגילים להצדיק את כל המחדלים האלה בסיכסוך המתמשך בין ישראל והעם הפלסטיני, שאליו שייכים גם האזרחים הערביים בישראל. אך השאלה היא מה, בעצם, גורם למה: האם המשך הסיכסוך גורם לגישה האנטי-ערבית, או שמא הגישה האנטי-ערבית היא הגורמת להמשך הסיכסוך?

יריבי המדינה מאשימים אותה ב"גזענות", נוסח משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. אנאלוגיה זו עלולה להטעות. הציונות אינה מבוססת על תורת-הגזע, כמו האפרטהייד, אלא על תערובת של מורשת הגטו והלאומנות האירופית מהמאה ה-19. מורשת הגטו היא פרי רוחה של עדה נרדפת ומתבדלת, שכל העולם התחלק בעיניה בין יהודים ו"גויים", הקמים עליה להורגה. הלאומנות האירופית דגלה במדינה לאומית-אתנית הומוגנית. רעיון המדינה היהודית הדמוגרפית עיכל את שני היסודות האלה: מדינה יהודית לאומית-אתנית הומוגנית, ובה עד כמה שאפשר פחות לא-יהודים. באירופה, שבה נולדה הלאומנות הקלאסית, היא הולכת ומתערערת לטובת התפיסה האמריקאית המודרנית, שלפיה כל אדם המחזיק בדרכון אמריקאי שייך לאומה האמריקאית, בלי קשר לגזע ולמוצא האתני. זה עזר לה להיות למדינה החזקה ביותר בעולם, כלכלית, צבאית ותרבותית, שאזרחיה גאים בה ללא מצרים. הריבונות של המדינות הלאומיות האירופיות עוברת בהדרגה לאיחוד האירופי, והאזרחות בהן מוענקת גם למהגרים זרים, התורמים לכלכלתן ומאפשרים להן לקיים את מישטר-הסעד.

בגרמניה מקבלים עכשיו בני המהגרים הזרים את האזרחות עם לידתם, בצרפת ובבריטניה הגישה ליברלית עוד יותר. ישראל עומדת בפני ברירה היסטורית: לחזור ולהיות גטו יהודי, עם חרדה דמוגרפית וסממנים חיצוניים של מדינה, או להתקדם לעבר התפיסה הלאומית החדשה, לפי הדגם האמריקאי-אירופי. הציונות היתה התנועה הלאומית האירופית האחרונה. גם הקולוניאליזם הישראלי איחר ב-200 שנה.

על כן זה טבעי, אולי, שהיא תאחר גם באימוץ התפיסה הלאומית המודרנית. אבל בסופו של דבר, אני מקווה, תתחלף המדינה היהודית הדמוגראפית במדינה הישראלית הדמוקרטית, לרווחת אזרחיה ושלומם.