הקורבן הישראלי הראשון של סדאם חוסיין הוא מיתוס ציוני, שעליו התחנכנו מילדות. הוא אמר שישראל היא חוף-המבטחים של יהודי העולם. בכל הארצות חיים היהודים בפחד תמידי, שמא יקום לפתע צורר אכזרי, כפי שקרה ליהודי גרמניה. ישראל היא מיקלט בטוח, שאליו יוכלו היהודים לברוח מהסכנה. הרי לשם כך הקימו אותה האבות-המייסדים.

עכשיו בא סדאם ומוכיח את ההיפך. בכל העולם חיים היהודים בביטחה, ורק במקום אחד בעולם מאיימת עליהם השמדה: ישראל. בה מכינים את הפארקים הלאומיים לקברים המוניים, בה נוקטים אמצעים (פאתטיים) נגד שואה ביולוגית וכימית. רבים כבר מתכוננים לברוח מכאן לגולה הדווייה. סוף המיתוס.

לפני כן כבר מת מיתוס ציוני אחר. הגולה, כך למדנו בנעורינו, מייצרת אנטישמיות. היהודים חיים בכל מקום כמיעוט, והמיעוט מושך אליו את שינאת הרוב. אבל כאשר יתקבצו היהודים בארץ האבות ויהיו שם רוב, האנטישמיות תיעלם מהעולם. כה אמר הרצל.

עכשיו שובק גם המיתוס הזה חיים לכל חי. קורה ממש ההיפך הגמור: מדינת-ישראל היא הגורמת לתחיית האנטישמיות בכל העולם, וזו מאיימת על היהודים בכל מקום. ממשלת שרון היא מעבדה ענקית לגידול נגיף האנטישמיות. היא מייצאת אותו לכל העולם. ארגונים אנטישמיים, שהתקיימו במשך עשרות שנים בקושי, בשולי החברה, דחויים ובזויים, עולים ופורחים לפתע בארצות רבות. האנטישמיות, שהסתירה את ראשה בבושה מאז מלחמת-העולם השניה, רוכבת עכשיו על גל גדול של התנגדות למעשי-הדיכוי של ישראל. תועמלני שרון שופכים שמן על המדורה. כשהם טוענים שכל מי שמותח ביקורת על שרון הוא אנטישמי, הם מדביקים את התווית הזאת בציבורים גדולים. רבים וטובים שאין בלבם שום שנאה ליהודים, אך המתעבים את התעללות ממשלת שרון בפלסטינים, נקראים עכשיו אנטישמים. בכך נעקר העוקץ מהמילה הזאת, והיא הופכת כמעט למכובדת. משמע: לא זה בלבד שישראל אינה מגינה על היהודים מפני האנטישמיות, אלא להפך – ישראל יוצרת ומייצאת את האנטישמיות המאיימת על היהודים בעולם. במשך שנים רבות נהנתה ישראל מאהדת מיטב האנושות. היא הצטיירה כמדינת ניצולי-השואה, מדינה קטנה ואמיצה העומדת על נפשה מול התקפות חוזרות ונשנות של ערבים רצחניים. דימוי זה מתחלף בהדרגה בתמונה אחרת: זו של מדינה אכזרית, כובשת ודורסנית, המתעללת בעם קטן, כבוש וחסר-מגן. הנרדף הפך לרודף, דויד היה לגוליית.

לנו, הישראלים, החיים בבועה של שטיפת-מוח-עצמית, קשה לתאר לעצמנו איך רואה אותנו העולם. בתחנות-טלוויזיה ובעיתונים בעשרות ארצות מופיעים יום-יום כתבות ותצלומים המראים ילדים פלסטיניים הזורקים אבנים בטנקים אימתניים; חיילים המתעמרים בנשים במחסומים; זקנים מיואשים היושבים על חורבות בתיהם שנהרסו; קלגסים המכוונים ויורים בילדים. קלגסים – כי ברוב התמונות לא נראים החיילים כבני-אדם במדים, כמו "הילד של השכן", כפי שהם נראים אצלנו, אלא כרובוטים חסרי פנים, חבושי קסדות, עטופים בשחפ"צים, חמושים מכף-רגל עד קדקוד. מי שראה עשרות ומאות תמונות כאלה, מתחיל לראות כך את המדינה כולה.

לגבי היהודים, נוצר כאן מעגל-קסמים מסוכן. מעשיו של שרון מעוררים בעולם תיעוב והתנגדות. אלה מחזקים את האנטישמיות. מול סכנה זו, נדחפים הממסדים היהודים להגן על ישראל ולהזדהות איתה בלי סייג. הזדהות זו מאפשרת לאנטישמים לתקוף לא רק את ממשלת-ישראל, אלא גם את היהודים המקומיים. וכן הלאה. באירופה מרגישים היהודים לחוצים, אבל בארצות-הברית הם מרגישים שהם "על הסוס".

באירופה למדו היהודים במרוצת הדורות שלא כדאי להם להבליט את עצמם, עושרם והשפעתם. אבל באמריקה קורה ההפך: הממסד היהודי ממש יוצא מגדרו כדי להראות לכל שהוא שולט במדינה. כל כמה שנים מחליטה השדולה היהודית לחסל פוליטיקאי שאינו תומך בישראל תמיכה מוחלטת. נערך לו "חיסול ממוקד", לא בהסתר, מאחורי הקלעים, אלא בצורת "הוצאה-להורג" פומבית. כך קרה זה עתה לחברת-קונגרס שחורה בשם סינטיה מקיני, אשה צעירה, פעלתנית, אינטליגנטית ומאוד סימפאטית. הוא העזה למתוח ביקורת על ממשלת שרון, לתמוך בפלסטינים וגם בארגוני-שלום ישראליים. הממסד היהודי מצא מועמדת נגדית שחורה, בלתי-ידועה, הזרים הון-עתק למערכה זו והביס את סינטיה.

כל זה בגלוי, במופגן, בתרועות-חצוצרה, "למען יראו וייראו" – כדי שכל סנטור ואיש-קונגרס יידע שביקורת על שרון היא מעשה התאבדות.

עכשיו חוזר הדבר בגדול, בפרשת עיראק. השדולה הפרו-ישראלית – המורכבת מהיהודים ומפונדמנטליסטים הנוצרים, הימניים-קיצוניים – דוחפה את הממשל האמריקאי לצאת למלחמה. גם זה בגלוי, לעיני הציבור האמריקאי כולו. עשרות מאמרים בעיתונים החשובים מדווחים על כך כעל עובדה פוליטית רגילה.

מה יהיה אם המלחמה תיכשל? אם יהיו לה תוצאות שליליות בלתי-צפויות וייהרגו בה הרבה בחורים אמריקאיים? אם הציבור האמריקאי יפנה לה עורף, כפי שקרה במלחמת ויאט-נאם? קל לתאר: "היהודים דחפו אותנו לזה", "היהודים תומכים בישראל על-חשבון אמריקה" יגידו האנשים זה לזה, ומכאן "היהודים שולטים במדינה שלנו".

יתר על כן, שרון עלול לגרום, במוקדם או במאוחר, למהפכה בעולם הערבי והמוסלמי. זו תמיט אסון על האינטרסים האמריקאיים. יהודי אמריקה, המזוהה עכשיו לחלוטין עם ישראל, עלולים לשלם את המחיר.

בכל מיקרה, הבולטות של היהודים בארצות-הברית בתחומים רבים, האחיזה העצומה שלהם בתקשורת, ההשפעה האדירה שלהם על הממשל והקונגרס, עלולות באחד הימים לגרום לתגובה נגדית. אמנם, התרבות הפוליטית המיוחדת של ארצות-הברית מאפשרת תופעה זו – אך זה היה נכון גם בספרד של תור-הזהב ובגרמניה של רפובליקת-ויימאר. ההיסטוריה אינה חייבת לחזור על עצמה – אך לא כדאי לזלזל בלקחיה. יש בישראל מי שמייחלים בסתר לתחיית האנטישמיות בכל העולם. זה יאשר מיתוס ציוני נוסף שלמדנו בנעורינו: שהיהודים לא יוכלו לחיות בשום מקום מחוץ לישראל, מפני שהאנטישמיות "חייבת" להתגבר בכל הארצות. אבל ארצות-הברית אינה צרפת או ארגנטינה. יש לה תפקיד מיוחד באזורנו. הביטחון הלאומי של ישראל, כפי שנקבע על-ידי כל ממשלות-ישראל מאז בן-גוריון, מבוסס על תמיכתה המוחלטת של ארצות-הברית – צבאית, מדינית וכלכלית.

אילו נשאלתי לעצתי, הייתי מייעץ לקהילות היהודיות בעולם: שיברו את מעגל-הקסמים. פרקו את האנטישמים מנשקם. היגמלו מהתגובה האוטומטית של הזדהות עם כל מעשי ממשלותנו. תנו למצפונכם לדבר. חזרו אל הערכים היהודיים המסורתיים של "צדק, צדק תרדוף" ו"בקש שלום ורדפהו". הזדהו עם ישראל האחרת, זו הלוחמת על ערכים אלה בבית. הולכים ומתרבים בעולם ארגונים יהודיים העולים על דרך זו.

הם שוברים עוד מיתוס: הכניעות המוחלטת של יהודי התפוצות בפני ממשלת ישראל.