בשעה שאני כותב מילים אלה, יאסר ערפאת עדיין חי. אבל חייו תלויים בחוט-השערה. כשביקרנו אותו בפעם האחרונה, במוקטעה המופצצת, הזהרתי אותו שמנוי וגמור עם אריאל שרון להרוג אותו.

כל מי שמכיר את שרון יודע, שלעולם אינו מרפה. כשאינו משיג את מבוקשו בניסיון הראשון, הוא מנסה שוב, ושוב, ושוב. לעולם אינו מוותר. כבר בביירות הנצורה, בשיא מלחמת לבנון, שרון ניסה להרוג אותו. עשרות סוכניו, מאנשי הפלנגות הנוצריות, סרקו את הרבעים המערביים כדי לשים עליו יד. הוא חמק מידיהם, כשם שחמק מעשרות ניסיונות התנקשות לפני ואחרי כן, מידי אבו-נידאל (שהיה לפחות חלקית שכיר המוסד) ואחרים.

עכשיו מאמין שרון שהוא יכול לבצע את זממו. הוא זקוק רק להסכמה של בוש. לאו דווקא אישור מפורש. די ברמז דק. בחצי מילה. בקריצת עין. את ההחלטה קל לבצע. אפשר לביים תקרית: חיילים נכנסים כדי לתפוס מבוקשים, מישהו פותח באש, ערפאת נהרג "במקרה". ערפאת יכול לשלוף אקדח, ואז "לא תהיה לחיילים ברירה" אלא להשיב אש. פגז שנורה "בטעות" יכול לקבור אותו מתחת להריסות הלשכה. הרי במלחמה קורות טעויות. כל הזמן. שרון לא רצה מעולם "לגרש" את ערפאת לעזה או למקום אחר בעולם הזה. הוא רוצה לגרש אותו לעולם הבא. עכשיו זה אפשרי.

על כן זוהי השעה לדבר בשפה ברורה וחד-משמעית: מבחינה מוסרית, רצח ערפאת, המנהיג ההיסטורי והנשיא הנבחר של העם הפלסטיני, הוא מעשה נתעב. כמו רצח רבין.

מבחינה משפטית, רצח ערפאת הוא פשע-מילחמה. מבחינה פוליטית, ייאמר על רצח ערפאת – כפי שאמר מדינאי צרפתי על רצח פוליטי אחר – "זה גרוע מפשע, זהו מישגה!" למי ששכח: ערפאת הוא האיש שהחליט לפני 28 שנים לעלות על דרך ההסדר עם ישראל, כדי להגשים בדרך זו את המאוויים הלאומיים של העם הפלסטיני. זאת היתה החלטה נועזת מאין כמוה, והוא קיבל אותה הרבה שנים לפני שרבין ופרס אף חלמו על אוסלו. אני יודע, מפני שהייתי עד-ראייה לראשית התהליך. מאז לא סטה ערפאת כהוא זה מההחלטה שקיבל אז: להתפייס עם ישראל במיסגרת של שלום, שיכלול מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל, החזרת הקו הירוק עם שינויים מוסכמים, ירושלים בירת שתי המדינות, החזרת המתנחלים הביתה, סידורי-ביטחון נאותים ופתרון מוסכם לבעיית-הפליטים. על בסיס זה ניתן להשיג שלום גם עכשיו. מייד. אבל שרון דוחה אותו בשני אגרופיו. הוא רוצה בארץ-ישראל השלמה, הרחבת ההתנחלות, ובסופו של דבר – ייבוש וחיסול הישות הפלסטינית ממערב לירדן.

הטענה של אהוד ברק, כאילו דחה ערפאת את התכנית של עצמו, היא שקר גס, שגרם לאסון היסטורי. הצעותיו "הנדיבות" של ברק היו רחוקות מפתרון סביר זה. גם עכשיו, ערפאת הוא האדם היחידי המסוגל לעשות הסכם-שלום עם ישראל ולשכנע את בני עמו לקבלו ולבצעו. שום מנהיג אחר, שיהיה מסוגל לכך, אינו נראה באופק. המנהיגות של העם הפלסטיני לא תעבור ל"מתונים", שייראו על-ידי הציבור כמשת"פים כנועים וכשותפים לרצח, אלא ללקיצוניים, לקנאים, לשואפי-נקם. רצח ערפאת הוא רצח סיכויי השלום.

זהו פשע כלפי עם-ישראל. הוא יגזור עלינו מילחמה לעשרות שנים, אולי לדורות, אולי לצמיתות. ההידרדרות המוסרית, החברתית והכלכלית, שסימניה כבר ניכרים עכשיו על כל צעד ושעל, תביא את ישראל לשפל המדרגה ולבריחה מן הארץ. ערפאת המת יהיה לסמל הגבורה בעיני בני-עמו, צ'ה גבארה חדש בעיני עולמו. שגיאותיו יישכחו. לדורות של צעירים פלסטיניים הוא יהיה דוגמה לחיקוי. מאות מיליוני ערבים ומוסלמים ברחבי העולם, ממארוקו ועד אינדונזיה, ישוו את מנהיגיהם החיים לערפאת המת, וההשוואה תהיה קטלנית. בעיני מאות המיליונים האלה, ישראל והיהודים יהפכו שם נרדף לבוגדנות, לרצחנות ולשקרנות.

הצמח המורעל של האנטישמיות יפרח כפי שלא פרח עוד.

טעימה זעירה מכל זה אנחנו מקבלים כבר עכשיו. אם יקרה האסון הזה, כל הממשלה הזאת תשא באשמה. איש מחבריה לא ינוקה. לא בן-אליעזר, לא פרס, לא איש מחבריהם. לא הקצינים, שנתנו יד למזימה ואף דחקו במנהיגים. לא חברי הכנסת, בקואליציה ובאופוזיציה, שמילאו את פיהם מים בחודשים האחרונים. לא הכתבים והפרשנים, שהפכו לשופרי הממשלה והמטכ"ל. לא הפרופסורים, אנשי-הרוח והאינטלקטואלים, שראו ושתקו. איש מהם לא ינוקה.

זהו הרגע האחרון לקום ולצעוק, בקול גדול: לא!!!