לאט-לאט מבצבצת מתוך הערפל הסמיך תוכנית הנשיא בוש לגבי עיראק. זה נראה תחילה כתגובה יצרית די מבולבלת, אבל בהדרגה מתברר שיש לה מטרות ברורות, אם כי נסתרות. אין לה שום קשר עם "המילחמה בטרור", עם אישיותו של סדאם חוסיין ועם הנשק להשמדה המונית שמפתחת עיראק כמו כל המדינות באזור, מפאקיסטן עד ישראל ומצריים.

מותחי הביקורת (ואני ביניהם) הזהירו מפני התוצאות המדיניות ההרסניות הצפויות: עיראק תתפרק לשלושה חלקים (כורדי בצפון, סוני במרכז, שיעי בדרום), העולם הערבי יישאר חסר-מגן מפני הקנאות האיראנית, המשטרים הערביים הפרו-מערביים יתמוטטו. ישראל תהיה מוקפת בפונדמנטליזם מוסלמי תוקפני, כמו מדינת-הצלבנים עם עליית צלאח-אל-דין.

הערכה זו היתה מבוססת על הנחה שהיתה נכונה בעשרות השנים האחרונות: שארצות-הברית אינה מוכנה לקיים לאורך ימים צבא בארצות רחוקות. כלומר: שאחרי כיבוש עיראק יחזור הצבא האמריקאי הביתה, ויניח את עיראק לנפשה. אבל יתכן מאוד שהנחה זו אינה תקפה עוד. יש הגיון בתוכנית-המלחמה של הבושים רק אם ממשלת-ארצות הברית מוכנה – ויותר מזה, ממש משתוקקת – לכבוש את עיראק כדי להישאר בה במשך הרבה-הרבה שנים. כיבוש כזה ידרוש השקעה גדולה במשאבים של כסף וכוח-אדם. הוא ירתק כוחות צבאיים גדולים לזמן ארוך. לכן מעוררת התוכנית התנגדות עזה בקרב הגנרלים האמריקאיים (ובכללם שר-החוץ, הגנרל קולין פאואל). אבל בעיני בוש ויועציו זוהי השקעה כדאית מאוד. היא אמורה לשאת תשואות אדירות. בין השאר:

המטרה העיקרית של הכלכלה (ולכן גם של המדיניות) האמריקאית היא הנפט של הים הכספי. זהו מאגר ענקי, הגדול ביותר בעולם, שטרם הוחל בניצולו. השליטה בו תבטיח לארצות-הברית דלק זול לעשרות שנים. בוש, איש-נפט מובהק, המצפצף על מקורות-אנרגיה חלופיים "שומרי-סביבה", רואה בכך מטרה עיקרית.

בדרכו אל השוק צריך הנפט להגיע אל הים הפתוח. יש כמה דרכים אפשריות – המיזרחית דרך אפגניסטן ופאקיסטן והמערבית דרך תורכיה. עיראק סמוכה לכל הארצות האלה, וכוחות אוויריים ויבשתיים שיחנו שם יבטיחו את השליטה האמריקאית בכל האזור.

קיומו של בסיס אמריקאי איתן בלב העולם הערבי יאפשר לוושינגטון גם להטיל את אימתה על כל המישטרים הערביים שיעזו לסטות כהוא זה מדרך הישר. הלחץ על סעודיה יהיה עצום. לא זה בלבד שהבסיסים האמריקאיים הקיימים עכשיו בסעודיה יהיו מיותרים, אלא שעל-ידי מניפולציה של מחירי הנפט תוכל אמריקה להביא את הממלכה לידי פשיטת-רגל בכל עת.

המצב החדש ישבור סופית את אופ"ק. ארצות-הברית תקבע מה יהיה מחיר הנפט ואיך לחלקו.

המצב החדש יחסל את שרידי העצמאות של המדינות הערביות. כבר עכשיו הן תלויות כולן באמריקה.

נוכחות אמריקאית מאסיבית בתוכן תהרוס כל יומרה של כוח ואחדות ערבית.

גם איראן הסמוכה תאבד את התיאבון להתנגד ל"שטן הגדול" האמריקאי, כשהיא תהיה לחוצה בין הבסיסים האמריקאיים בעיראק ובאפגניסטן, כמן בין שני הזרועות של צבת.

השליטה המוחלטת שתהיה לאמריקה על כל אוצרות הנפט, מקזחסטן בצפון ועד סעודיה בדרום, תשים גם קץ לחלום של אירופה להתחרות בעוצמה הכלכלית והמדינית של אמריקה.

מי ששולט בנפט שולט בכלכלה. העלאה קטנה של מחיר הנפט יכולה להשליך מיליוני פועלים לרחוב באירופה ובמזרח אסיה.

איך יפעל הכיבוש? כשהאמריקאים חושבים על כיבוש של ארץ רחוקה, הם מסתמכים על ניסיונם ביפאן. אחרי שזו נכבשה שלט בה גנרל אמריקאי, דאגלס מק-ארתור, בראש צבא-כיבוש שהפך לפופולרי. היפאנים צייתו לו בהכנעה, מפני שכך ציווה עליהם המיקאדו (הקיסר היפאני) הנערץ.

עכשיו חולמים בוושינגטון על מינוי מיקאדו עיראקי, מבני השושלת ההאשמית. זו שלטה בעיראק עד 1958, כאשר הופל המישטר על-ידי הפיכה צבאית והמלך האחרון נרצח. מדוע לא להחזיר לכס-המלכות את אחד מבני-המשפחה, קרוב-מישפחה של מלך ירדן – או, בעצם, למה לא לאחד את עיראק וירדן תחת כתר אחד?

תוכנית גרנדיוזית, חובקת-עולם, ובכל זאת פשוטה והגיונית. איפה כבר שמעתי על תוכניות מסוג זה? נכון, הסיגנון נראה לי מוכר מאוד. בשנות-השמונים הראשונות, לפני הפלישה ללבנון, שמעתי מפי אריאל שרון כמה תוכניות מסוג זה. ראשו היה מלא ברעיונות מבריקים לסדר חדש במיזרח התיכון, שליטה ב"אזור-ביטחון ישראלי מפאקיסטן עד מרכז אפריקה", הפלת מישטרים והקמת מישטרים אחרים במקומם, הזזת עם שלם (הפלסטינים), ומה עוד.

מה לעשות, הרוחות הנושבות בוושינגטון מזכירות לי את שרון. אין לי שום תימוכין להנחה שאנשי בוש קיבלו עצות של שרון, אף שכולם הוקסמו על-ידו. אבל הסיגנון הוא אותו הסיגנון – תערובת של יצירתיות, יוהרה, מגלומניה, בורות ושטחיות. תערובת נפיצה.

התוכניות של שרון התמוטטו, כידוע, אחת-אחת. התנופה האדירה וההגיון הפנימי לא הועילו – שרון פשוט לא הבין את הזרמים האמיתיים הפועלים בהיסטוריה. חוששני שחבורת בוש, צ'יני, רמספילד, רייס, וולפוביץ, פרל ושאר השרונים הקטנים לוקה באותה התיסמונת.

עיראק אינה יפאן, והעיראקים לא יצייתו בהכנעה למיקאדו שיביאו האמריקאים איתם, כמו שהם מצייתים לדיקטטור לאומני מקומי. הפונדמנטליזם הערבי אינו סוס שניתן לאלפו בקלות. מאות מיליוני בני-אדם זועמים בכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי הם סכנה גדולה, גם למעצמה צבאית אדירה.

אם חושב שרון שהוא יהיה המרוויח הגדול של מהלך אמריקאי כזה – ההיסטוריה עלולה לקבוע שהוא הביא על המדינה אסון היסטורי. אולי יצליח לנצל את התוהו-ובוהו כדי לגרש את הפלסטינים מהארץ. אבל תוך כמה שנים עלולה ישראל למצוא את עצמה בתוך מיזרח תיכון חדש – ולא זה שעליו מקשקש שמעון פרס. איזור אחוז שנאה, זומם נקמה, חדור קנאות דתית ולאומנית.

בסופו של דבר יחזרו האמריקאים הביתה. אנחנו נישאר כאן לבד. אבל אנשים כמו בוש ושרון אינם צועדים בקצב התוף של ההיסטוריה. הם מקשיבים למתופף אחר.