איך הוכחדו הדינוזאורים? על כך יש תיאוריות שונות. למשל, שמטאור פגע בכדור הארץ ויצר ענן של אבק, שהסתיר את השמש. לי יש תיאוריה משלי: הדינוזאורים סבלו מחוסר-פרופורציה בין הגוף והמוח. הטיראנוזאור, לדוגמה, היה בעל ממדים גופניים מפלצתיים, אך גודל מוחו היה כגודל אפונה. באו אבותינו היונקים, הקטנים והחכמים, והדיחו אותם מעל פני כדור-הארץ. עכשיו אנחנו עדים לשיבת הדינוזאורים. דינוזאורים אנושיים. אנשים החולשים על עוצמות אדירות, ומוחם כמוח ציפור.

לדוגמה, הטיראנוזאור האמריקאי. יש לו עוצמה, ששום אימפריה בהיסטוריה לא יכלה אף לחלום עליה. המכונה הצבאית האמריקאית יכולה לדרוס את כל כדור-הארץ, לערוך מילחמה בכל מקום, להשמיד כל ארץ, למחוק כל עם. בגוף האדיר הזה שולט מוחו של ג'ורג' בוש, וסביבו חבורה קטנה של אנשים שרמתם המוסרית וכושרם האינטלקטואלי הם כשל איש-המערות. אבל למה לנו להרים אף על אחרים? הרי הטיראנוזאור הישראלי אינו שונה מאחיו הבכור. יש לנו יכולת צבאית אדירה מול כל שכנינו, ובעוצמה כבירה זו שולט מוח של נער. ראש המטה הכללי של צה"ל, רב-אלוף משה יעלון, העניק השבוע ראיון. עוד לא מלאו חודשיים מאז כניסתו לתפקידו, וכבר מלאה הארץ (ו"הארץ") בהגיגיו. למדנו להכיר את עולמו הרוחני, יכולתו האינטלקטואלית ויומרתו המנהיגותית.

משלוש הבחינות האלה, הגיגיו די מפחידים – מה גם שכל מילה אושרה, לפחות בדיעבד, על-ידי אריאל שרון. עולמו הרוחני של משה יעלון מורכב מאוסף של מיתוסים שחוקים, הנלמדים בבית-הספר היסודי במקום היסטוריה. הוא חוזר עליהם כתלמיד לא-הכי-אינטלקטואלי. אך היומרה היא של מנהיג-על, העומד מעל לממשלה, לכנסת ולעם כולו. קודמו, שאול מופז, היה איש-ימין קיצוני. יעלון עולה עליו. הוא מזכיר את דברי רחבעם, בן שלמה המלך: "אבי ייסר אתכם בשוטים (תרתי משמע?) ואני אייסר אתכם בעקרבים." ואלה עיקרי המישנה על-פי יעלון:

• הסכנה הפלסטינית היא סרטן.
• זהו איום קיומי.
• אנחנו דויד והם גוליית.
• יש להם גיבוי של רבע מיליארד ערבים.
• לנו אין כוונת השמדה ביחס אליהם, בעוד שהם לא מוכנים להכיר בזכותנו לקיים כאן מדינה יהודית.
• מדינת ישראל הניחה (בקמפ-דייוייד) הצעה על השולחן שאמורה היתה לפתור את הבעיה, והם דחו את הכל.
• הסיפור הוא לא כיבוש. מטרת העם הפלסטיני היא למוטט את מדינת ישראל.
• אוסלו היתה סוס טרויאני.
• מטרת ערפאת ופתח היא לחסל את ישראל בשלבים באמצעות טרור ודמוגרפיה.

קריאת העיקרים האלה מלמדת כמה דברים. אחד: יעלון חף מכל מחשבה חדשה, מקורית ויצירתית. כל נער בבית-ספר ישראלי יכול להגיד את אותם הדברים בדיוק. שניים: כל אחת מהטענות האלה, הנראות לו מובנות מאליהן, נתונה (אם לומר זאת בעדינות) בספק חמור. אפשר גם לומר (בגסות בלתי-נאה) שזהו גיבוב של דברי-הבל.

בקיצור נמרץ:

• לא הסכנה הפלסטינית היא סרטן, אלא הכיבוש, המוליד את הטרור.
• אין כאן שום סכנה קיומית.
• אנחנו גוליית, מאוד גדול, מאוד משוריין, מאוד לא-חכם.
• רבע מיליארד הערבים נשלטים על-ידי מישטרים שכירי-אמריקה, המצפצפים על הפלסטינים.
• דווקא בממשלת ישראל יש קבוצה גדולה של שרים, שמטרתם היא השמדת הישות הלאומית

הפלסטינית על-ידי גירושו מארצו ("טרנספר").

• הפלסטינים הכירו באוסלו בקיומה של מדינת ישראל, וזהו כל מה שנדרש מהם.

אופייה של המדינה ("יהודית" או אחרת) אינו מעניינם.

• אהוד ברק השמיע בקמפ-דייוויד הצעה שהיתה רחוקה מאוד מלפתור את הבעיה.
• אילו היתה מטרת ערפאת לחסל את ישראל "בשלבים", הוא היה מקבל את הצעות ברק ועובר לשלב הבא.
• אילמלא חיבלו יורשיו של רבין – ראשי-הממשלה והרמטכ"לים - בהסכם אוסלו, הוא היה מביא מזמן גם שלום וגם ביטחון.
• הדמוגרפיה אינה בשליטת יעלון (שלושה ילדים) וערפאת (בת אחת). מי שדואג לפן הזה של הסיכסוך, מוטב לו לסגת מיד מכל השטחים הפלסטיניים.

יש תופעה פסיכולוגית שאת שמה המדעי ניתן לתרגם כ"חוץ-בינה אמיתית". מי שסובל ממנה מניח הנחה מופרכת לחלוטין ("העולם הוא קוביה") ובונה עליה מיבנה הגיוני שלם. ככל שמיבנה זה מקיף יותר, כך התופעה חמורה יותר.

על ההנחות המופרכות שלו בונה משה יעלון את מסקנותיו: המילחמה הנוכחית (זו שהוא, במיקרה, מופקד עליה) היא החשובה ביותר בתולדות ישראל מאז 1948. אסור לסגת משום מקום, כי זה יעודד את הפלסטינים. לכן אסור לפרק אף התנחלות אחת, מבודדת ככל שתהיה. הקמת הגדר היא טעות ("הייתי משקיע את הכסף במקום אחר".) ויתורים תחת אש יביאו לסכנה קיומית. זוהי מילחמה בלי סוף. יקח דורות עד שגורמים שונים באזור ישלימו עם קיום ישראל (יעלון מצטט את נאום משה דיין משנת 1969, "אל תירא עבדי יעקוב", שבו הוא קבע שזוהי מילחמה לדורות רבים. אגב, ליעלון נדמה שזה "אל תירא עבדי אברהם".) אין ברירה. אבל חמורה מכל, לדבריו, היא הסכנה הפנימית.

שוחרי השלום וזכויות-האדם הישראליים חותרים תחת קיום המדינה והצבא ומונעים את הניצחון. הניצחון פירושו ה"הפנמה מאוד עמוקה בצד הפלסטיני שבטרור ובאלימות לא מנצחים אותנו." לכן אסור לוותר על שום דבר. הנסיגה מדרום-לבנון היתה טעות, וכך הנסיגה מקבר יוסף. משמע: אין מקום לשום הצעת-פשרה, לשום רעיון של פיתרון. מה שדרוש הוא כיבוש יותר ויותר חמור. למשל: על ישראל לקבוע שבבחירות הפלסטיניות לא יוכל להציג את מועמדותו שום אדם "הנגוע בטרור", כשם שהאמריקאים קבעו בגרמניה הכבושה שלא יציג את מועמדותו שום אדם שהיה חבר במיפלגת הנאצית. קרי: רק מי שימונו על-ידי ישראל ייבחרו וינהיגו את העם הפלסטיני. (לפי כלל זה, בן-גוריון, בגין ושמיר לא יכלו להיבחר בישראל.)

ומיהו האיש שבנה את כל הבניין המפואר הזה? יעלון מציג את עצמו בגאווה: "באופן אישי אני רואה את עצמי כיהודי, ישראלי, הומניסט, ליברל, דמוקרט, שוחר שלום וביטחון." לא פחות ולא יותר. הוא שכח להוסיף עוד תכונה: עזות-מצח. כי דרושה חוצפה תהומית מצד גנרל בשרות פעיל כדי לחלוק בבוז על החלטות הממשלות הנבחרות, בעבר ובהווה, החל בהסכם-אוסלו וכלה בגדר-ההפרדה. כל זה, כמובן, כחוות-דעת "מיקצועית". פה נשאלת השאלה: מהו, בעצם, המיקצוע של יעלון? טאליראן אמר ש"המילחמה היא עניין יותר מדי רציני, מכדי להשאירו בידי אנשי-צבא." הוא ידע על מה הוא מדבר, שהרי הבוס שלו (נפוליון) היה חייל מקצועי, שהשליט את הגנרלים שלו ברחבי אירופה. לקצין-צבא יש מיקצוע חשוב. הוא לומד להזיז כוחות, להפעיל מערכות-נשק, לפקד על כוחות, לתכנן קרבות. שום דבר – ממש שום דבר! – בדרכו המיקצועית אינו מכשיר אותו לנתח מהלכים מדיניים, להבין יחסים בינלאומיים או להתעמק בתהליכים היסטוריים. מבחינות אלה, דעתו שקולה כנגד דעת שרברב או מהנדס-מכונות או רופא אף-אוזן-גרון. בוודאי פחות מדעת היסטוריון, מיזרחן או פרופסור ליחסים בינלאומיים. שלא לדבר על זה שלא יעלה על הדעת שרמטכ"ל אמריקאי, בריטי, צרפתי או גרמני יצהיר עשירית מהדברים האלה, כל עוד הוא לובש מדים. אבל בישראל, בשנה ה-36 של הכיבוש, זה נשמע טבעי לגמרי. הדינוזאורים חזרו.