קראתי את הראיון שהעניק המפקד שלך, האלוף דן חלוץ, וכמו רבים, בארץ ובעולם, נחרדתי. ב-23 ביולי הטיל אחד מחבריך (ואולי אתה בעצמך?) את הפצצה בת הטונה על בית בשכונת-מגורים צפופה בעזה. המטרה היתה להוציא להורג, בלא מישפט, את סאלח שחאדה, פעיל בחמאס. מלבדו נהרגו, כידוע, 16 שכנים, מהם 11 ילדים. עשרות אחרים - גברים, נשים וילדים - נפצעו.

בבית-הספר בוודאי למדת את שירו של ביאליק: "נקמת ילד קטן לא ברא השטן." הנחתי שאתה מתייסר אחרי המעשה הזה, שאתה מסתכל בילדיך ואומר לעצמך: "הרי ילדים הם ילדים. במה ילדיהם אשמים במצב?"

והנה בא המפקד שלך ואומר שאין לך שום יסורי-מצפון, שום פיקפוקים, כלום. אינני יודע אם הוא אומר עליך אמת, או שהוא מעליל עליך עלילת-דם. האלוף אומר לכם: "הביצוע שלכם היה מושלם … עשיתם בדיוק מה שהונחיתם לעשות … לא חרגתם מילימטר ימינה או שמאלה … לכם אין בעיה." מי שיש להם בעיה עם הפעולה הזאת ומי שמחו עליה (ואני ביניהם) נקראים בפי האלוף "מתייפיפים … מיעוט אפסי וקולני … " הוא מאשים אותנו שאנחנו "מעזים להפעיל שיטות של סחטנות מאפיונרית על לוחמים … לבגוד אסור … צריך למצוא את הסעיף המתאים בחוק ולהעמיד אותם למישפט בישראל … (זה) מזכיר לי זמנים חשוכים של העם היהודי, שבהם מיעוט מקרבנו הלך והסגיר חלק אחר … " הוא גם מגנה את "האובססיה של כמה עיתונאים … סתם משועממים … אז הם קופצים … " הביטויים המתלהמים האלה אינם מעידים על שלוות-נפש של אדם, המעיד על עצמו שהוא ישן טוב בלילה, ושיש לו "תחושה עמוקה של צדק ומוסר".

הייתי אומר שעל ראש האלוף בוער הכובע הכחול. ההיסטריה מבצבצת מכל שורה. אבל הסיגנון הזה צריך לעורר דאגה עמוקה. הדברים היו נשמעים טבעיים אילו יצאו המילים מפי גנרל בארגנטינה או בצ'ילה בימי הדיקטטורה הצבאית, או על-ידי גנרל תורכי המתכונן להפיל שוב את השילטון האזרחי. כאשר גנרל ישראלי מתבטא בסיגנון זה נגד כלי-התקשורת וגופים אזרחיים, זה צריך להדליק נורה אדומה. מה גם שהאיש לא הודח בו ביום, אלא זוכה בשבחים. הדמוקרטיה הישראלית מאבדת גובה.

אבל לא על דן חלוץ אני רוצה לדבר איתך, אלא עליך.

מי אתה? מה אתה?

אחד הטייסים הסביר למראיינת, ורד לוי-ברזילי, את חווייתו כך: "זה כל הייחוד והיופי שבעולם הטייס. אתה יושב למעלה, בשקט, במרחב הרחוק שלך, לא מגיעים אליך רעשים, לא בומים, לא צעקות של אנשים. כולך ממוקד במטרה, אין פה הליכלוך והזוועה של שדה-הקרב. אתה עושה את שלך וחוזר הביתה." גם דן חלוץ עצמו מתאר את רגשותיו כך: "אם את מאוד רוצה לדעת מה אני מרגיש כשאני משחרר פצצה, אז אני אומר לך: אני מרגיש מכה קלה באווירון, כתוצאה משיחרור הפצצה. כעבור שנייה זה עובר, וזה הכל. זה מה שאני מרגיש." "זה הכל". למטה קורים דברים נוראים, גופות מרוסקות עפות באוויר, פצועים מתפתלים, אנשים הקבורים מתחת להריסות גונחים את גניחתם האחרונה, נשים צועקות על גופות ילדיהן, סצנה של גיהינום, לא שונה מסצנה של פיגוע-התאבדות - ו"זה הכל". חבטה קלה במטוס והביתה, למיקלחת חמה ולמיטה.

אני מוכרח להודות שלי קשה אף לדמיין את החווייה הזאת. את שרותי הקרבי עשיתי בחיל-הרגלים, ראיתי במי אני יורה ומי שיורה בי, יכולתי בכל רגע להיפצע (כפי שאכן קרה לי) ולהיהרג. קשה לי לדמיין את חווייתו של אדם המרחף בעננים, הזורע מוות והרס, מבלי שהוא עצמו נמצא בסכנה כלשהי.

האם הטייס הזה - אתה! - מתלבט? האם יש לו מדי פעם ספקות? האם הוא שואל את עצמו אם פעולה מסוימת מותרת, מוסרית, נכונה? או שהוא - אתה! - הופך את עצמו לרובוט, לאדם "מיקצועי", זה שגאוותו בשליטה המושלמת במכונת-המוות הנוראה המופקדת בידיו, ובמילוי "מדויק" של הפקודה?

אני יודע שלא כל הטייסים רובוטים. אני רואה מול עיניי את אלוף-מישנה יגאל שוחט, כשהוא קורא מן הכתב, בקול רועד מהתרגשות, את קריאתו ההיסטורית לחבריו ותלמידיו, טייסי חיל-האוויר, לסרב לפקודה בלתי-חוקית בעליל, כמו אותה פעולה מסוימת בעזה. שוחט, טייס גיבור, שהופל במילחמת יום-כיפור ורגלו נקטעה בשבי בידי רופא מצרי, הוא היפוכו הגמור של חלוץ.

נראה שעליך להחליט - להיות אדם כמו יגאל שוחט, רגיש גם לסבל הזולת, או רובוט כמו דן חלוץ, המרגיש חבטה קלה כשהוא הורג עשרות. חוקי-המילחמה נולדו אחרי מילחמת-שלושים-השנים, אחת המילחמות היותר נוראות בהיסטוריה של אירופה, שואה שבה הוכחד שליש העם הגרמני ונחרבו שני שלישים של גרמניה. האמנות הבינלאומיות מבוססות על ההכרה שגם במילחמה הקשה ביותר, כאשר כל צד לוחם על קיומו, יש לשמור על מיצוות המוסר האנושי. ואל תקל על עצמך בסיסמאות פרימיטיביות נוסח חלוץ, המצדיק את הכל באמירה שסאלח שחאדה היה "התגלמות הרוע" כדבריו, המגלים את השקפת-עולמו הימנית-קיצונית. שחאדה לא עמד למישפט. שום מעשה המיוחס לו לא הוכח. הוא בוודאי האמין שהוא משרת את עמו, כשם שאתה מאמין שאתה משרת את עמך. אבל גם אילו היה מוכח שהאיש אויב מסוכן - אין זה מצדיק במאומה את הריגת שכניו.

הטענה שההרג ההמוני הזה מנע הרג של יהודים אינה תופסת. ברגע שהטייס שיחרר את הפצצה הוא ידע בוודאות שהוא הורג הרבה בני-אדם, ואילו היכולת של שחאדה להרוג בנו היתה בגדר השערה. לעומת זאת, היה ביטחון גמור בכך שהמעשה יגרום לפעולות נקם, ושהרבה דם יהודי יזרום בעיקבותיו. יש גם הבדל מהותי בין מעשי קבוצות גרילה ובין צבא אדיר הפועל מטעם מדינה.

האם היית אתה אומר למפקדך בנסיבות אלה: "אני מסרב למלא את הפקודה הזאת, מפני שהיא בלתי-חוקית בעליל?" החוק הישראלי והמוסר האנושי מחייבים אותך לעשות כך. ואילו דן חלוץ אומר: "סירוב לצאת לגיחה לא כלול בחוקי המישחק שלי." מה ביחס לחוקי המישחק שלך?