נושא פשעי-המילחמה נמצא עכשיו על סדר-היום של המדינה וצה"ל, ואי-אפשר עוד להסירו. השבוע בא הדבר לידי ביטוי בסערה הציבורית סביב מותו של נידאל אבו-מוחסיין ז"ל בכפר טובאס בגדה המערבית. הצעיר בן ה-19 נתפס על-ידי חיילים, שבאו ללכוד (או להרוג) את שכנו, פעיל-החמאס נאצר ג'ראר. נידאל הוכרח לגשת לדלת ביתו של נאצר ו"לעודד" אותו לצאת. נאצר, שחיכה לחיילים, פתח כנראה באש והרג אותו. אז הובא דחפור, שהרס את הבית וקבר את נאצר תחת הריסותיו.

השימוש בתושב מקומי כ"מגן אנושי" לחיילים הוא פשע-מילחמה. זאת אישר בשידור חי גם קצין בכיר בדימוס, מי שהיה בעבר נשיא בית-המישפט הצבאי העליון. אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת על צבא-כיבוש לנצל "אדם מוגן" (תושב של שטח כבוש, בלשון האמנה) למטרה כזאת. כמו הנוהל להכריח שכנים להיכנס לבית שלפי החשד הטמינו בו מיטעני-חבלה, הדבר דומה להריגת בני-ערובה כתגמול על פעולות של מחתרת.

בעבר לא היה המיקרה הזה מעורר תגובה כלשהי. הוא הרי שייך ליום-יום של הכיבוש. אבל בעיקבות הרגישות החדשה לפשעי-מילחמה, המתפשטת בעיקבות פעולתו של "גוש שלום", ששבר את הטאבו שאפף נושא זה תוך סיכון לא קטן, התלקח הפעם ויכוח. התגלה לכל שזהו נוהג קבוע, שאף יש לו שם צבאי תיקני: "נוהל שכן". אמנם, צה"ל הבטיח לבית-המישפט העליון לחדול ממנו, אך לא חלם לקיים את ההבטחה.

באותו שידור חי הופיע תת-אלוף במילואים, מי שהיה סגן מפקד אוגדה, וסיפר שצה"ל השתמש בשיטה זו "אלפי פעמים". הקצין, החובש כיפה, טען שזוהי שיטה מוסרית, מפני שהיא חוסכת חיים של חיילים. ההנחה היא שלוחם פלסטיני לא יפתח באש על שכן ערבי, וכך ניתן ללכוד (או להרוג) אותו מבלי להסתכן.

(אני מציין את העובדה שהקצין חובש כיפה כדי להבליט עובדה מצערת: כמעט תמיד כאשר מישהו מופיע בפומבי ומצדיק פשעי-מילחמה, זהו אדם דתי. הדבר מטיל אור – או חושך – על המוטציה של הדת היהודית, שהתפתחה במדינת ישראל.) דוברי הצבא בתיקשורת הכריזו בגאווה שגם מרוואן ברגותי, מנהיג הפת"ח, נלכד ב"נוהל שכן". (זה מאפשר עכשיו את העמדתו למישפט-ראווה והפיכתו לנלסון מנדלה הפלסטיני.) כדי להצדיק את מעשיו, טען אותו תת-אלוף דתי ש"נוהל שכן" הוא הומאני יותר מאשר השיטה החלופית: הטלת פצצה של טונה על ביתו של פעיל החמאס צאלח שחאדה באזור-מגורים בעזה, שהרגה 17 שכנים, וביניהם תשעה ילדים.

הטלת הפצצה הזאת היתה פשע-מילחמה, העשוי להוביל באחד הימים להאג את כל שרשרת הפיקוד: ראש-הממשלה, שר-הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל-האוויר והטייס האלמוני. לפי דיווח אחד העיתונים, גרמה אפשרות זו לתסיסה רבה בקרב החיילים, בייחוד אחרי שאלמונים ריססו על מכוניותיהם של כמה טייסים את המילים "פושע מילחמה". הטייסים האלה וחבריהם זועמים. בפיהם כל הסיסמאות השחוקות המתגלגלות ברחוב. הם רק ממלאים פקודות. הם פועלים על פי הוראות ההנהגה המדינית הנבחרת. זוהי הגנה על הבית. הם דואגים לכך שלא תהיה פה שואה שניה. בכלל, הם טכנאים מעולים. ובעיקר: הם נאמנים לחבריהם.

אפשר לקנא בהם. לפי הכתבה, שום פיקפוק מוסרי אינו מטריד את מנוחתם. הם לא שמעו את דברי עמיתם, אלוף-מישנה (מיל') יגאל שוחט, גיבור-המילחמה שהופל מעל מצריים, שקרא לטייסים לסרב לפקודה מסוג זה בדיוק. הם גם לא שמעו, כנראה, על הטייס האמריקאי שהטיל את הפצצה האטומית על הירושימה, ששקע ברבות הימים בדיכאון, הפך לאלכוהוליסט ומת.

אני בטוח שהכתבה אינה נותנת את התמונה המלאה. יש – מוכרחים להיות – טייסים, שעניין פשעי-המילחמה חדר עמוק לתודעתם. אני בטוח שיש רבים וטובים בכל החילות שהדבר מטריד אותם. אני מקווה שיילך ויגדל מיספר הקצינים והחיילים שיבינו שיש רק "נוהל שכן" אחד שיבטיח ביטחון למדינה ולאזרחיה: נוהל-שלום שיהפוך את העם הפלסטיני לשכן טוב.