כשאני שומע את הסיסמה "פושעי אוסלו לדין", עוברת בי צמרמורת. לא בגלל העיוות הטמון בה, אלא בגלל הצליל.

הסיסמה הזאת היא העתק מדוייק (ואולי במודע) של סיסמת הנאצים, בשנים שבהן הצליחו לקעקע את יסודות הרפובליקה הגרמנית. הם צעקו בגרון ניחר: "פושעי נובמבר לדין!" "פושעי נובמבר" היו המדינאים הגרמנים, שחתמו בנובמבר 1918 על שביתת-הנשק שסיימה את מילחמת-העולם הראשונה. אחרי ארבע שנים של מילחמה קרס הצבא הגרמני. הקיסר ברח. המטכ"ל המהולל פשט את הרגל. הגנרלים הפצירו במדינאים למהר ולחתום על הכניעה, כדי להציל מה שניתן להציל.

אבל לפי האגדה הנאצית, קרה בדיוק ההיפך. המדינאים, שחתמו על שביתת-הנשק, היו בוגדים. הם "תקעו סכין בגב הצבא המנצח". אשף-התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, לימד את אנשיו שאפשר להפוך כל שקר לאמת, אם רק חוזרים עליו בלי סוף. וככל שהשקר גדול יותר, כן גוברים סיכוייו להתקבל כאמת.

ההסתה נגד "פושעי נובמבר" נשאה פרי. הם נרצחו, והנאצים הגיעו לשילטון בדרך דמוקרטית. ההסתה נגד "פושעי-אוסלו" כבר נשאה פרי עם רצח רבין, והיא הולכת וגוברת. בעזרתה מקווים אנשי הימין הקיצוני והמתנחלים להשתלט על המדינה. על פי המתכון ההוא, הם חוזרים על השקר ההיסטורי בלי סוף, עד שהפך בחוגים רחבים לאמת מוכחת. התיקשורת חוזרת עליו כאילו היה מובן מאליו. ה"שמאל", או מה שנותר ממנו, מסתכל כמהופנט בשקר המתנפח, מוכה אלם והלם, בלי יכולת להתגונן.

האמת ההיסטורית היא, כמובן, שלא יוצרי הסכם-אוסלו חוללו אסון היסטורי, אלא רוצחיו. אם יש "פושעי אוסלו", הרי הם האנשים שחתרו תחת ההסכם מהיום הראשון, מנעו את מילוי סעיפיו והצליחו, במילחמת-גרילה עקשנית, להורידו מהפסים. כבסיס לשלום, הסכם-אוסלו לא היה הסכם טוב. הוא לא יכול היה להיות טוב, מפני שהתנאים האובייקטיביים היו גרועים. מאזן-הכוחות בין ישראל והפלסטינים היה ביחס של 1:1000. לפי כל אמות-המידה הקובעות - מדינית, צבאית, כלכלית, טכנולוגית ומה לא – היתה לישראל עליונות אדירה. הצלחת האינתיפאדה הראשונה אמנם יצרה תנאים נוחים יותר לפשרה, אך המצב היה עדיין רחוק מאוד מאיזון סביר.

ערפאת לא טעה כאשר אמר אז לאנשיו ש"זהו ההסכם הטוב ביותר בתנאים הרעים ביותר." בהתחשב בעובדות אלה, היה הסכם-אוסלו יותר טוב מכפי שיכול היה להיות. הוא איפשר את ההישג העיקרי: הכרת העם הפלסטיני במדינת-ישראל והכרת מדינת-ישראל בעם הפלסטיני ובתנועת-השיחרור שלו. עד אז הכחיש כל צד את עצם קיום הצד השני. זוהי עובדה היסטורית בלתי-הפיכה.

אין צורך למנות כאן את כל המיגרעות של ההסכם, ובראשן אי-ההגדרה של היעד הסופי. נקבעו שלבי-ביניים מבלי לקבוע לאן הם צריכים להוביל, נקבע לוח-זמנים ארוך מדי, התחייבויות הצדדים נוסחו בצורה מעורפלת. ליקויים אלה לא נבעו מרשלנות, כפי שנדמה לרבים (ובעיקר לפלסטינים), אלא הוכנסו במתכוון, בעיקר על-ידי הקצינים הישראליים, שרבין נתן להם לשנות את נוסח ההסכם בשלב האחרון.

במחנה-השלום הישראלי ראו רבים את כל הליקויים האלה בעיניים פקוחות, אך אחרי ויכוח פנימי נוקב, רובנו החלטנו לתמוך בכל זאת בהסכם. הנימוק העיקרי שלנו היה: אחרי ההכרה ההדדית ההיסטורית תתפתח דינאמיקה של שלום, שאי-אפשר יהיה לעצור אותה. אני משוכנע גם היום שאילו התקדמו הדברים בקצב מזורז, היה הסכם-אוסלו מוביל לשלום. הזהרנו אז את רבין. ציטטנו באוזניו את דברי המדינאי הבריטי דייוויד לויד-ג'ורג': "אי-אפשר לעבור על פני תהום בשתי קפיצות." (הוא אמר זאת לגבי הסיכסוך בין בריטניה והאירים.) רבין, אדם הגון אך הססן מטבעו, פחד למהר. הוא תקע את המסמר הראשון בארון-המתים של אוסלו כאשר הכריז: "אין תאריכים קדושים." בכך הכשיר את ההפרות הראשונות של ההסכם ונתן לכוחות הנגדיים בישראל את הזמן הדרוש כדי להיערך להתקפה נגדית.

אצל הפלסטינים יצר ההסכם אויפוריה עצומה. הייתי עד-ראייה להתפוצצות השימחה ביום החתימה. הפיגועים פסקו לתקופה ארוכה. הפלסטינים היו בטוחים שתמורת ויתוריהם הכואבים (הם ויתרו באוסלו רשמית על 78% של פלסטין המנדטורית) תקום בקרוב מאוד המדינה הפלסטינית בכל השטחים הכבושים, ובכללם ירושלים המיזרחית. זה לא קרה. בזו אחר זו סירבו ממשלות ישראל למלא את ההתחייבויות, בטענה שגם הצד השני הפר את ההסכם. במשך כל השנים לא ביצעה ישראל את הנסיגה השלישית, שהיתה אמורה להתבצע לפני שלוש שנים, שאמורה היתה להקיף כמעט את כל שיטחי הגדה (שטח סי). עד היום לא נפתחו ארבעת "המעברים הבטוחים" בין עזה והגדה. תנופת ההתנחלות נמשכה ללא הפסקה.

המצב הכלכלי והאנושי בשטחים הלך ורע. (לדוגמה: לפני אוסלו יכול היה כל פלסטיני לבקר באופן חופשי בישראל ובירושלים ולנוע באופן חופשי בין הגדה והרצועה. הסכם-אוסלו שם לזה קץ.) האכזבה הנוראה בצד הפלסטיני גרמה למצב מסוכן. בצד הישראלי הפכה ההתנגדות תקיפה ואלימה. רצח רבין, מעשה של יחיד שביטא את רצונו של מחנה גדול, נתן את האות לרצח ההסכם. אויבי אוסלו הגיעו לשילטון בישראל, והם שולטים אצלנו עד היום. כל תהליכי אוסלו התהפכו, ושום פיתרון אחר לא בא במקומו. שוב החל מעגל-הדמים של פיגוע-תגמול-פיגוע-חיסול. ברגע שתנופת המילחמה החליפה את תנופת השלום, קיבלו כל סממני אוסלו משמעות הפוכה. לדוגמה: ארבעים אלף הפלסטיניים החמושים, שהוכנסו לשטחים הפלסטיניים כדי לשמש מסד איתן למדינה הפלסטינית ולהבטיח את השלום והביטחון, הפכו לזרוע ההתקוממות נגד הכיבוש המתמשך.

הרשות הפלסטינית, שנועדה להיות גרעין המדינה-בדרך, הפכה למוקד האינתיפאדה. כל זה היה נמנע, והשלום בין שתי המדינות כבר היה הופך מזמן למציאות, אילו התקדמנו במהירות ובנחישות בדרך אוסלו. רוצחי אוסלו מנעו זאת - והם נמצאים בעיקר בצד שלנו. אשמת הצד החזק גדולה יותר. הסיסמה "פושעי אוסלו לדין!" צריכה להיות מכוונת אליהם.