הגביר בעיירה מת. המינהג היהודי קובע שיש להספיד את המת בהעלאת מעלותיו בלבד. אבל איש בעיירה לא היה מוכן להגיד מילה טובה על הגביר השנוא. לבסוף התנדב יהודי רחמן ואמר: "כולנו יודעים שהנפטר היה רשע, קמצן, רודף בצע, תאוו שררה ואכזר. אבל בהשוואה לבנו, הוא היה ממש מלאך."

בא לי להגיד דבר דומה על שאול מופז, שסיים זה עתה את תפקידו. הוא היה רמטכ"ל גרוע, שתלטן, בעל תפיסות פרימיטיביות ואכזריות, שנכשל לחלוטין במשימתו להביס את האינתיפאדה. אבל בהשוואה ליורשו, "בוגי" יעלון, הוא היה ממש נהדר. בישראל, חילופי רמטכ"לים חשובים הרבה יותר מחילופי נשיאים. רק ראש-הממשלה חשוב מהרמטכ"ל. כי בישראל יש לצבא השפעה אדירה, החודרת לכל תחומי החיים.

מיראבו, אחד מאבות המהפכה הצרפתית, טבע את הפסוק: "פרוסיה אינה מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה." האם מישפט זה חל עכשיו גם על ישראל? בתיאוריה, צה"ל כפוף ל"דרג המדיני". יש דמוקרטיה. הממשלה הנבחרת מחליטה, הצבא מבצע. כך צריך להיות. אבל בישראל המציאות הרבה יותר מורכבת.

קודם כל, הצמרת המדינית והכלכלית של ישראל מלאה בגנרלים-לשעבר. מבין 16 הרמטכ"לים שכיהנו עד כה, שמונה הפכו לחברים בממשלה, שניים הפכו ראשי-ממשלה. ראש-הממשלה הנוכחי הוא גנרל, ובממשלתו משרתים, אחרי רצח הגנרל זאבי, עוד ארבעה גנרלים. נעים לחשוב שגנרל הפושט את מדיו פושט גם את גישתו הצבאית, אבל זוהי אשליה. גנרל נשאר גנרל, חבר בחבורה הדוקה מאוד שיש לה גישה כמעט אחידה לכל בעיות המדינה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם הדמוקרטי שבה משתתף הרמטכ"ל בכל ישיבות הממשלה. לעיתים קרובות מאוד הוא מביא עימו את ראש אגף-המודיעין. בעבר היתה השפעת הרמטכ"ל על דיוני הממשלה בבחינת עובדה בלתי-מוצהרת. אבל מופז הפך את הנסתר לגלוי: כמה וכמה פעמים הכתיב בגלוי את דעתו ל"דרג המדיני". כאשר הודיע שלפי דעתו "המיקצועית" יש לעשות משהו, או להימנע מלעשות משהו, שום שר בממשלה לא העז להתנגד. רק הגנרל שרון העז, אמנם לעיתים רחוקות, לדחות את דעת הגנרל מופז. הגנרל בן-אליעזר, שר-הביטחון יו"ר מיפלגת העבודה, העמיד מדי פעם פנים כאילו הוא דוחה את הצעות מופז, אך זאת היתה הצגה בלבד.

לא פחות חשוב מעמדו של ראש אגף-המודיעין. כשם שהרמטכ"ל הוא האדם היחידי המוסמך לבטא את "דעת הצבא", כך ראש אמ"ן הוא האדם היחידי המוסמך לנסח את הערכת המצב הלאומית. אין אדם בממשלה או בכנסת שיעז לפקפק כהוא זה בהערכות אמ"ן, אף שהערכות אלה הופרכו, כמעט ללא יוצא-הכלל, בכל נקודות-המיפנה המכריעות בתולדות המדינה. די להזכיר את הערכת ראש אמ"ן ערב מילחמת יום-הכיפורים, שהמיטה אסון על המדינה. בידי הגנרלים יש שוט, ששום פוליטיקאי אינו יכול לעמוד בפניו: השליטה המוחלטת בתיקשורת.

כמעט כל "הכתבים הצבאיים" ו"הפרשנים הצבאיים" בתיקשורת הישראלית הם עבדים נרצעים של המטכ"ל, ותפקידם מצטמצם בפירסום (בשם עצמם) של תידרוכי הרמטכ"ל והאלופים. כמעט כל "הכתבים לענייני ערבים" הם אנשי אמ"ן בעבר ובהווה, המוסרים (בשם עצמם) את התידרוכים של ראשי אמ"ן. אילו היה שר כלשהו מעז להתנגד לדרישות הרמטכ"ל או הערכות ראש אמ"ן, היתה התיקשורת מקיר אל קיר יורדת אליו כמו פצצה של טון. בכל תוכניות החדשות, הראיונות והוויכוחים בטלוויזיה וברדיו בולט המיספר העצום של אלופים ותת-אלופים, בשרות פעיל ובמילואים, המחווים את דעתם על כל נושא שברומו של עולם.

כל זה מבוסס, אגב, על ההנחה המופרכת שאנשי-צבא מבינים בענייני המדינה יותר מאחרים, ושהם מסורים למדינה בלי אינטרסים משלהם. בעל המלאכה הצבאית הוא מומחה למיקצועו, כמו שרברב או רופא, לדוגמה. כשם ששרברב מבין בטכניקה של ביוב ורופא בטכניקה של הרפואה, כך אמור הקצין הבכיר להבין בטכניקה של הפעלת כוח צבאי. מטבע הדברים, הוא רואה את כל העולם מבעד לחור-המנעול הזה. אין זה מקנה לו הבנה יתרה בענייני מדינה, חברה, יחסים בינלאומיים או המציאות בעמים אחרים. וודאי שאין זה מקנה לו הבנה בענייני טרור, שהם תופעה פוליטית מובהקת.

הצבא הישראלי הוא מהגדולים והיקרים בעולם. הוא בולע חלק עצום של משאבי המדינה – פי 15 מאשר בארצות-הברית, בחישוב לנפש. זוהי אימפריה כלכלית אדירה, המשפיעה על כל המשק (שרבות מחברות-הענק שלו נשלטות על-ידי גנרלים-בדימוס). חלק גדול מהתקציב מוקצב לשכר ולפנסיה של קציני צבא-הקבע. משכורתו של אלוף עולה על משכורתו של ח"כ, והתנאים הנלווים נדיבים עוד יותר. אך אוי לשר-האוצר, שינסה להציע את צימצום תקציב-הביטחון! הוא מושמץ מייד כעוכר ישראל, החותר תחת ביטחון המדינה. כתוצאה מכך, נאלצת הממשלה לבצע את הקיצוצים הדרושים במערכת הרווחה, שהיתה פעם גאוות המדינה, והמתקרבת במהירות לרמת העולם השלישי.

אמנם, מאז יומו הראשון היתה למטכ"ל תמיד השפעה גדולה על מדיניות הממשלה. בכך אין חדש. אבל אין שום דמיון בין הצבא של 1950 לצבא של 2002. אז היו רוב האלופים חברי-קיבוץ, בעלי השקפה ליברלית-שמאלית. מאז השתנתה דמותו ללא הכר. 35 שנות הכיבוש עשו את שלהם. פועלת סלקציה שלילית. אנשים הומאניים וליברליים הולכים להיי-טק ולמדע, לא לקאריירה צבאית.

חברי-הקיבוצים נעלמים, המתנחלים והדתיים-לאומניים תופסים בהדרגה את העמדות הקובעות. כיום מהווה המימסד הצבאי האדיר, במדים ובלא-מדים, מיפלגת-על לאומנית, כוחנית ומילחמתית. היא שוחרת-כיבוש ומחוברת באלף חוטים גלויים ונסתרים להתנחלויות. בעצם מהותה היא אנטי-פלסטינית, אנטי-ערבית ובמילא אנטי-שלום. הקונפורמיזם המוחלט השולט בצבא מבטיח שכל הצבא חושב כמו מופז ויעלון. מי שחושב אחרת, נפלט.

ציניקאים יאמרו שזהו עניין של אינטרס מובנה: הכוח, ההשפעה וזכויות-היתר של הקצונה הבכירה מבוססות על המצב הביטחוני החמור, הכיבוש והמשך המילחמה, וממילא היא משתמשת בהשפעתה האדירה כדי שמצב זה יימשך ויתגבר. אנשים פחות ציניים יאמרו שעצם המנטליות הצבאית דוחפת לכיוון זה: מי שרואה בכוח הגס את הפיתרון לכל הבעיות, דוחף את המדינה כמעט אוטומטית למילחמת-נצח.

אחת התוצאות היא שציבור הנשים – יותר ממחצית אזרחי המדינה – חסר כל השפעה על עתיד המדינה. הצבא הוא תחום הגברים והגבריות. רוב הנשים בכל הדרגים מגישות קפה. מצב האזרחים הערביים, חמישית מאזרחי המדינה, נחות עוד יותר. ראשי הצבא התורכי, שהם מיודדים מאוד עם עמיתיהם הישראלים, תופסים מעמד דומה במדינתם. תורכיה היא דמוקרטיה, יש נשיא, פרלמנט וממשלה נבחרת. אבל הצבא רואה את עצמו כשומר עליון של המישטר במדינה ושל ערכיה. כשנדמה לצבא שהממשלה סוטה מדרכה, הוא רומז לה שעליה לתקן את דרכיה.

במיקרים קיצוניים מביא הצבא לפיטורי הממשלה. בישראל התהליכים הרבה יותר סמויים ומורכבים, אבל התוצאה דומה. למיראבו הנ"ל מיוחס עוד מישפט נוקב: "המילחמה היא התעשייה הלאומית של פרוסיה." אפשר לומר שהכיבוש הוא התעשייה הלאומית שלנו.