יאללה, הולכים להרוג את סדאם חוסיין. אמריקה רוצה את זה. ואם אמריקה רוצה, גם אנחנו רוצים. למה לא. זה בכלל מובן מאליו. הרי בפעם שעברה זרק עלינו סקאדים, סתם ככה, כדי למצוא חן בעיני העולם הערבי. ברגע האחרון גם הפך את עצמו למגן העם הפלסטיני. (אז נולדה גם האגדה על הפלסטינים "שרקדו על הגגות", ויוסי שריד כתב מאמר בשם "תחפשו אותי!") עכשיו כל זה הפך שוב לאקטואלי. ג'ורג' בוש הבן רוצה לפתוח במילחמה, אותה המילחמה שג'ורג' בוש האב הפסיק אותה באמצע. הבן רוצה להשלים את מלאכתו של האב. זה יפה, לא? זה גם בוער. בוש-הבן שקוע עמוק-עמוק בסקנדל הכלכלי המסעיר את הציבור האמריקאי, וסגנו רב-ההשפעה שקוע בו עוד יותר. כאשר אנשי-שילטון שוקעים בשערוריות, גוברת תמיד הנטייה לפתוח במילחמה קטנה. מילחמה משכיחה כל עניין אחר ומאחדת את האומה מסביב למנהיג. אז יאללה, יוצאים למילחמה. אמריקה בראש, ואנחנו אחריה בצעד אחיד, שמאל-ימין, שמאל ימין.

בכל זאת אני מציע לחשוב על זה עוד פעם. אמנם, סדאם הוא אדם די מתועב, וכך גם המישטר שלו. אבל האם הריגת סדאם והריסת מישטרו טובות לישראל? נציג תחילה שאלה אחרת: מדוע, בעצם, הפסיק אבא בוש את המילחמה ההיא? הרי הצבא העיראקי כבר היה מובס, הדרך לבגדאד היתה פתוחה. אז למה פקד בוש על צבאו לעצור?

כדי לפתור תעלומה זו, צריכים לדעת יותר על הארץ המוזרה הזאת הקרוייה עיראק. זוהי מדינה מלאכותית, שהוקמה בשעתו על-ידי הבריטים לצרכיהם. בפועל זהו גיבוב אקראי של שלוש מדינות שונות, שחוברו יחדו על-ידי אימפריה רחוקה. באופן סכמטי, אפשר לחלק את עיראק לשלושה חלקים: צפון, מרכז ודרום. בצפון שוכנים הכורדים, שהם שונים מן הערבים בכל, חוץ מהדת.

יש להם שפה משלהם ותרבות משלהם. המולדת שלהם היא כורדיסתאן, ארץ שבותרה באופן שרירותי וחולקה בין איראן, עיראק, סוריה ותורכיה. הם מדוכאים בכל מקום. מפעם לפעם הם מתמרדים, פעם במדינה אחת, פעם במדינה אחרת.

בעיראק מהווים הכורדים כרבע מן האוכלוסיה. הם מוסלמים-סונים, והדת ממלאה תפקיד חשוב בהווייתם הלאומית. אחד מגדולי הלוחמים של האיסלאם, צלאח אל-דין, האיש ששיחרר את ירושלים מידי הצלבנים, היה כורדי. הכורדים העיראקים חולמים על עצמאות ועל איחוד כורדיסתאן כולה. כאשר התמרדו בהנהגת מוצטפה אל-ברזאני, שלח צה"ל קצינים וציוד כדי לעזור להם. עכשיו הם נהנים מאוטונומיה זמנית בחסות האמריקאים, שחיל-האוויר שלהם מונע מחיילי סדאם לתקוף אותם. אם תתפרק המדינה העיראקית, הכורדים בצפון יכריזו על עצמאות. זה עשוי להדליק את אש המרד גם אצל הכורדים בתורכיה השכנה. לכן לחצו גם התורכים על בוש-האב להפסיק מייד.

בדרום שוכן הציבור השיעי. הם ערבים לכל דבר, אך הדת מפרידה ביניהם ובין אחיהם בצפון. היא קושרת אותם לאיראן השכנה. הדת השיעית נוצרה בעיראק. שם התרחשו המאורעות הדרמתיים, שהולידו אותה. שם נמצאים המקומות המקודשים לכל מוסלמי שיעי בעולם. שם התחנכו דורות של חכמי-דת ומהפכנים שיעיים, וביניהם האיית-אללה חומייני, אבי איראן החדשה. השיעים אינם מיעוט מבוטל. הם מהווים כמחצית האוכלוסיה של עיראק. בין הכורדים בצפון והשיעים בדרום שוכן הציבור הערבי-הסוני. הוא מיעוט במדינתו, אבל הוא שולט בכל. בגדאד היא עירו, הצבא הוא צבאו. סדאם חוסיין, שהוא כמובן ערבי-סוני, אייש רבים מעמדות השילטון בבני עיירתו, תכרית. (מכיוון שכל אלה נושאים, כמוהו, בשם-המישפחה אל-תכריתי, הוציא סדאם צו האוסר בכלל על השימוש בשמות מישפחה בעיראק, בתואנה שזהו "מינהג אירופי".)

גם האמריקאים מודים שבעיראק אין אופוזיציה סונית הראויה לשמה. שלא כמו באפגניסתאן, אין האמריקאים יכולים לסמוך בעיראק על כוחות מקומיים שיעזרו לה, ושיקיימו את המדינה העיראקית המאוחדת אחרי הפלת סדאם. אם ייהרג העריץ, יקרה אחד משניים: אפשרות אחת: עיראק תתפרק לשלושה גורמים. בצפון תקום מדינה כורדית, במרכז תישאר מדינונת ערבית-סונית, הדרום יצטרף לאיראן ויפתח את העולם הערבי בפניה. איראן תהפוך למדינה הדומיננטית במרחב ותאיים ישירות על נסיכויות המיפרץ, סעודיה, ירדן, סוריה ולבנון.

אפשרות אחרת: עיראק אמנם תמשיך להתקיים כמדינה מאוחדת, אך תהיה מדינת-חסות איראנית לכל דבר, והתוצאות תהיינה דומות. כך או כך ייווצר איום קיומי על כל המדינות הערביות, הלהט הדתי הקנאי יתפשט בכל העולם הערבי. לכן הקימו כל המישטרים הערביים הפרו-אמריקאיים קול זעקה. זה הבהיל את בוש-האב וגרם לו להפסיק את המילחמה. אבל זה לא מבהיל את בוש-הבן, מפני שאינו מבין דבר. ליועציו יש אמביציות אחרות, וכל זה לא איכפת להם. אבל לנו זה צריך להיות איכפת. מבחינת האינטרס הלאומי של ישראל, זוהי סכנה קיומית: המרחב כולו חיזבאללה אחת גדולה.