ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהאוכלוסייה שלה מגיעה ל-200%. עובדה. סקרי-דעת הקהל מראים שיש בה בו-זמנית רוב ועוד רוב. רוב אחד הוא שוחר-שלום, הרוב השני הוא לאומני קיצוני.

כרגע זה נראה כך: בכל סקרי-דעת הקהל יש רוב גדול התומך בראש-הממשלה, אריאל שרון. שרון דוגל, כידוע, בהרחבת ההתנחלויות, בהגברת המילחמה בפלסטינים, בחיסולו של יאסר ערפאת, בדחיית פיתרון-קבע ובסירוב גמור לנהל משא-ומתן עד שימולאו תנאים בלתי-אפשריים. מי שתומך בשלטונו צריך להיות לאומני קיצוני. אבל באותם הסקרים עצמם יש גם רוב המסכים לנסיגה מ(כמעט) כל השטחים הכבושים, לפירוק (רוב) ההתנחלויות ולהקמת מדינה פלסטינית תמורת שלום. זה לא יכול להיות? לא ייתכן שיהיו במדינה יותר מ-100%? אם כן, ישראל היא מדינה מיוחדת. זה לא התחיל אתמול. זה היה כך גם בעבר.

אני זוכר סקרי דעת-קהל מלפני 20 שנה ויותר, שגם בהם היו רוב ועוד רוב. הרוב הראשון דגל בגירוש כל הערבים ממערב לירדן. הרוב השני דגל בנסיגה מהגדה המערבית ורצועת-עזה. יחד עם המתנגדים לשתי ההצעות, זה יצר בסך-הכל 200%.

סטטיסטיקאים וסוציולוגים בדקו, חקרו, הנידו את ראשם הקולקטיבי, משכו בכתפיהם, הרימו ידיים וחשבו בליבם: עם משוגע. לא יודע מה הוא רוצה. מבולבל. סכיזופרני. סובל מפיצול האישיות.

אבל העם לא היה משוגע כלל. הפרופסורים פשוט לא ידעו לקרוא את הסקרים שלהם. מה שהעם ניסה להגיד להם היה: אילו אפשר היה לגרש את כל הערבים, יופי. אם אי-אפשר, בואו נסתלק משם. מדוע? בגלל סיבה אחת פשוטה: הדבר האחד המאחד כמעט את כל הישראלים-היהודים הוא הרצון לחיות במדינה שכל תושביה יהודים. אם ניתן להשיג מדינה כזאת בכל הארץ מהים עד הירדן על-ידי גירוש הלא-יהודים, טוב. אם לא, כדאי לוותר על שטחים. לא "שטחים תמורת שלום" אלא "החזרת שטחים למען קיום מדינה יהודית הומוגנית". זוהי דעת הרוב, ובאמת יש רק רוב אחד.

אפשר לקרוא לזה גישה "גזענית". אפשר לקרוא לה "לאומנית". אפשר לקרוא לזה "אפארטהייד". אבל מקור התופעה שונה: במשך אלפי שנות קיומם כעדה דתית-אתנית מפוזרת בעולם, שבהן הם סבלו מרדיפות נוראות (בייחוד בעולם הנוצרי), התפתחה אצל היהודים מנטליות של גטו. הם רוצים להיות ביחד, נפרדים מכל האחרים, מוקפים בגדר גבוהה.

הציונות שאפה להגשים נטייה זו על-ידי הקמת מדינה, שבה יחיו היהודים ביחד, בלי "גויים". אפילו נוכחותו של מיעוט ניכר (האזרחים הערביים) יוצר אצל היהודים בישראל בעיה נפשית קשה. המצב האידיאלי, בעיני רובם, הוא מדינה יהודית, שלא יהיה בה אף אזרח לא-יהודי אחד. (העובדים הזרים לא מפריעים. הם זמניים וחסרי זכויות.) באחרונה הגיעה שאיפה זו לידי ביטוי ברעיון חדש, הכובש לבבות רבים: להעביר את כפרי המשולש, על תושביהם, לידי המדינה הפלסטינית העתידה לקום. משמע: לוותר על שטח, כדי שיהיה פחות לא-יהודים בישראל. נטייה כזאת אינה רגילה בקרב האומות. הצרפתים, למשל, שפכו נהרות של דם כדי להחזיק בחבל אלזס, שתושביו הם ממוצא גרמני. הודו מוכנה למילחמה גרעינית כדי להחזיק בקאשמיר, שתושביה מוסלמים. לאומות אחרות, השטח חשוב מההרכב ההומוגני, אצלם הגיאוגרפיה קודמת לדמוגרפיה. אמנם, גם הישראלים רוצים מאוד בשטחים, אבל הדמוגרפיה חשובה להם יותר.

דוגמה מאלפת: אחרי מילחמת 1956, שבה כבשה ישראל את חצי-האי סיני ורצועת-עזה, נאלץ דויד בן-גוריון להחזיר את סיני. באותה עת נשמעה – מימין ומשמאל – הדרישה שישראל תספח את רצועת-עזה. בן-גוריון סירב בתוקף, מפני שלא רצה בשום פנים להגדיל את מיספר האזרחים הערביים במאות אלפים נוספים. (אז עוד לא הומצא הרעיון הגאוני של מימשל צבאי ניצחי, המאפשר למנוע מהאוכלוסייה המסופחת את האזרחות הישראלית.) גם עכשיו יש רק רוב אחד בישראל. רוב הישראלים מוכנים לשלם את המחיר הדרוש לשלום.

אם כן, מדוע הם תומכים בשרון, המייצג את ההיפך? בגלל סיבה פשוטה אחת: הכניסו להם לראש ש"אין שותף". בין אביגדור ליברמן ואפי איתן מימין וחיים רמון ויוסי שריד משמאל נוצרה אחדות-דעים גמורה: "אין שותף". ומכיוון שאין שותף לשלום, מוטב לתמוך בשרון, היודע (כך נדמה) לנהל מילחמה. מטרת שטיפת-המוח הזאת היא להחזיק בשטחים בכל מחיר, לספחם ולנצל כל הזדמנות כדי לגרש מהם את האוכלוסייה הפלסטינית. הפושע האמיתי בסיפור הזה הוא אהוד ברק. כדי לחפות על כישלונו המונומנטלי בקמפ-דיוויד הוא המציא את האגדה ש"הצענו להם את הכל והם דחו את הכל".

השקר ההיסטורי הזה הוא שמחבר את שני מימצאי הסקרים: מוכנים לשלם הרבה בעד השלום אבל לא מאמינים שאפשר לעשות שלום, אז בואו נתמוך בשרון. אין כאן שום חידה. ישראל אינה פרה משוגעת. זוהי, לכל היותר, פרה ששיגעו אותה.