את נאומו של הנשיא בוש שמעתי בקופנהאגן. הוא הזכיר לי את האגדה המפורסמת ביותר שנולדה בעיר זו: "בגדי המלך החדשים". איך היללו כולם את הנאום המבריק הזה! ראש-הממשלה פלוני שיבח את הגיזרה, הנשיא אלמוני התפעל מהבד, השייח' שלמוני גמר על ההלל על הצווארון. וכל מה שראיתי אני היה מלך עירום. כולם ידעו, כמובן, שזה היה נאום מטופש מאין כמוהו, אולי האווילי ביותר שיצא אי-פעם מפי נשיא אמריקאי. אבל מי יתעמת עם ראש מעצמת-העל היחידה בעולם? מי יעורר על עצמו את חמתו של אדם המחזיק בידו עוצמה מפחידה שכזאת, בעודו משמיע דברי-הבל כאלה?

ילד בן 12 היה מתבייש להגיש חיבור כזה למורה. הנחות-היסוד מופרכות, התמונה הכללית מעוותת עד כדי קאריקטורה, המסקנות מגוחכות, וכל קטע מקטעיו סותר את רעהו, על הפלסטינים לבחור את מנהיגיהם בבחירות דמוקרטיות חופשיות, אך אסור להם לבחור במנהיג שאינו מוצא חן בעיני שרון ובוש. עליהם לכונן מישטר דמוקרטי, ליברלי, פלורליסטי ורב-מיפלגתי, ובו הפרדת רשויות, בתי-מישפט בלתי-תלויים ומשק-כספים שקוף. ולשם כך הם נדרשים להיעזר בבעלות-הברית של אמריקה במיזרח התיכון: סעודיה הדמוקרטית, מצריים הפלורליסטית, ירדן הליברלית. שקיפות כספית כמו בריאד, הפרדת-רשויות כמו בקאהיר, בתי-מישפט בלתי-תלויים כמו בעמאן.

כינון המישטר האידיאלי הוא תנאי מוקדם לכל משא-ומתן לשלום. מישטר כזה הושג באירופה אחרי תהליך של מאות שנים. בעולם הערבי אינו קיים כלל. ערפאת הוא, בעצם, ראש-המדינה היחיד בעולם הערבי כולו שנבחר בבחירות חופשיות, תחת פיקוח בינלאומי צמוד, בהשגחת הנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר. בראי העקום של בוש התוצאות קודמות לסיבה, לא הכיבוש קדם לטרור, אלא הטרור קדם לכיבוש.

בעצם, הוא בכלל לא הזכיר בהקשר זה שיש כיבוש. יש רק טרור. בעולמו הנפשי המוגבל, הטרור הוא חזות הכל: בראשית ברא אלוהים את הטרור, ומאז מתנהל העולם מסביב לציר זה. הטרור, כמו השטן, נולד עם הבריאה, אין הוא תוצאה של שום-דבר, יש לו קיום עצמאי. וכמו שנוצרי טוב חייב להילחם בשטן בכל רגע של חייו עלי אדמות, כך חייב כל אדם להילחם בטרור, ועל כך יישפט לשבט ולחסד על-ידי ההשגחה העליונה, ששמה בוש.

ומה זה טרור? טרור הוא מה שעושים אויבי ארצות-הברית. מובן מאליו שידידי ארצות-הברית אינם יכולים לעסוק בטרור. בתורכיה, למשל, הכורדים הם הטרוריסטים, והצבא התורכי הוא גוף הומניטרי לעילא.

פוטין, הידיד הטוב, אינו מפעיל, חלילה, טרור בצ'צ'ניה. כל מעשיו בגרוזני טובים, כמעט כמו מעשי שרון בג'נין.

ערפאת הוא טרוריסט. הוא גם מושחת. וגם דיקטטור. הרי זה אינו צריך הוכחה. שרון עצמו, וכל מנגנון התעמולה שלו, אומרים את זה, ועדותו של שרון נעלה מכל ספק. את ערפאת צריכים לסלק,להדיח, לגרש, לרצוח. (בוש לא דיבר, כמובן, על רצח, אך לא מכבר בוטלה ההנחייה שאסרה על שרותי-הביון האמריקאיים לרצוח מנהיגים זרים. במיקרה זה אין בהם צורך, די ברמז דק לשרון כדי שהעניין יבוצע בזריזות.) מה יקרה אחרי הדחתו-גירושו-רציחתו של ערפאת? לפי בוש זה פשוט: יבואו שוחרי-רפורמה פלסטיניים, יקחו פרופסור פלסטיני מהארווארד או מאוקספורד ויקימו את שווייץ הפלסטינית.

בוש אינו מעלה, כמובן, על דעתו שיקרה משהו אחר לגמרי. כי הרי מי שיבוא במקום ערפאת יצטרך להוכיח שאינו סוכן של המוסד והסי-איי-אי, ועל כן ינקוט קו הרבה יותר קיצוני מזה של ערפאת. הוא בוודאי יכרות ברית עם החמאס, כדי שלא ייהרג תוך 24 שעות. בבחירות החופשיות הבאות ייבחר מועמד "הכוחות הלאומיים והאיסלאמיים".

זה במקרה הטוב. במיקרה הרע לא תקום בכלל מנהיגות חלופית, החברה הפלסטינית תתפורר למאות רסיסים, כל אחד מהם יבצע פיגועי-התאבדות בשטחים הכבושים, בישראל, במיזרח התיכון ובעולם. ישרור תוהו ובוהו. שרון מעוניין בזה, כי כך יינתן לו התירוץ לבצע את הטיהור האתני וסיפוח השטחים, שעליהם הוא חולם זה 50 שנה. בוש הצדיק בוודאי לא רוצה בזה. אך מאז שהפך את עצמו לנושא-הכלים של שרון, מין סאנשו פאנסה אמריקאי של דון קיחוט הישראלי, קובע מה שאומר הדון.

אחרי הנאום נפגשתי עם מדינאי אירופי בכיר. "טוב, אז זה לא ההכרזה הכי חכמה שהושמעה אי-פעם," אמר בחיוך אירוני דק, "אבל זה מה שיש. עם זה אנחנו צריכים לעבוד. החוכמה היא לא להתעמת עם בוש פנים אל פנים, כי אז יתעקש עוד יותר." אם כן, מה לעשות? החיוך האירוני עדיין לא מש משפתיו כשהסביר: "לדיפלומטיה האירופית יש ניסיון של מאות שנים. החוכמה היא להיאחז במישפט אחד של הנאום, שיש בו מסר חיובי, לטפח אותו כדי לבטל את החלקים השליליים."

אירופה תתרכז במישפט המתייחס לבחירות. הן צריכות להיות חופשיות, תחת פיקוח בינלאומי צמוד. כדי שתהיינה חופשיות, יש לאפשר תנועה חופשית של המועמדים והבוחרים, הקמת מיפלגות, חופש דיבור וחופש פעולה. כל זה אינו אפשרי תחת כיבוש. לכן יש קודם כל לסלק את צה"ל מהשטחים הפלסטיניים. אגב, לפי הסכמי אוסלו, גם התושבים הפלסטיניים של ירושלים הם בעלי זכות-בחירה, ויש לאפשר להם לבחור ולהיבחר, להתאסף ולנהל תעמולה.

עד לבחירות צריכים להמשיך ולכהן המוסדות שנבחרו בבחירות האחרונות, וביניהם הראיס יאסר ערפאת. אירופה תמשיך לקיים איתו את כל המגעים הדרושים. מובן מאליו שערפאת, כמו כל אזרח אחר, זכאי להציג את מועמדותו – ואם ייבחר בבחירות החופשיות, העולם (ואירופה בראשו) יכיר בו. (לאיש אין ספק שייבחר ברוב מוחץ.) אז בכל זאת נמצא חוט-זהב אחד בבגדי המלך. לתשומת לבו של האנס-כריסטיאן אנדרסן.