כשהמון נזעם התכונן להסתער על ארמון הסולטאן, הפיצו סוכני הווזיר שבשער העיר מחלקים חיטה בחינם. ההמון שכח מהארמון ורץ אל השער. לפתע קפץ גם הווזיר והתחיל לרוץ. "מה אתה רץ?" קרא הסולטאן, "אתה הרי יודע שלא מחלקים שם שום חיטה!" "מי יודע," אמר הווזיר, "אולי בכל זאת?"

נזכרתי בסיפור בגלל המתרחש עכשיו באמריקה. אחרי חודשים ארוכים של שתיקת-הכבשים מאז ה-11 בספטמבר, כאשר כל התיקשורת האמריקאית צעדה בסך אחרי הנשיא (ממש כמו התיקשורת שלנו אחרי שרון) , החלו להישמע קולות של ביקורת. איפה היו שירותי הביטחון? האם הם יכלו לדעת מראש מה עומד לקרות? האם הם אשמים במחדל מונומנטלי? מי אחראי? האם רק ראשי השירותים, או שמא גם הנשיא עצמו? זה לא מצא חן בעיני בוש, לגמרי לא. כשאנשיו ראו שזה הולך ומתגבר, הודיעו שירותי הביטחון שהם גילו מזימה איומה ונוראה: האוייב האכזר מתכונן לפוצץ את ארצות-הברית בפצצות רדיו-אקטיביות.

הם מצאו אפילו את המפציץ הנוראי: עבריין-רחוב קטן ממוצא היספאני, שעמד או-טו-טו לבצע את הפשע המתוחכם. האומה נכנסה להיסטריה, התיקשורת וחברי-הקונגרס עומדים שוב דום.

מי יודע אם אין ממש בסיפור הזה. אולי בכל זאת?

מחדלי השירותים הוכנסו בינתיים למקרר. אבל את העובדות אי-אפשר להסתיר לאורך זמן. אמריקה אינה ישראל, והתיקשורת שם אינה רגילה לצעוד-בסך וללקק את אחורי השילטון דרך-קבע, כמו אצלנו. מה ידע המוסד האמריקאי, הסי-איי-אי, על המזימה להטיס מטוסים לתוך מגרדי-שחקים? מה ידע השב"כ האמריקאי, האף-בי-איי? אם אכן כבר היו בידיהם עובדות מחשידות למכביר, מדוע לא הסיקו את המסקנות המתבקשות? מדוע לא הזהירו, לא נקטו אמצעים, לא יידעו את ההנהגה?

לי זה הזכיר סיפור אחר, שונה לגמרי - ודומה להפליא. אחרי מילחמת יום-הכיפורים הודח הרמטכ"ל, דדו (דויד אלעזר) כאחראי עליון למחדל שקדם למילחמה:

אי – גיוס המילואים ואי-הזזת הכוחות לחזית בעוד מועד, דבר שאיפשר את הניצחון המצרי-הסורי המדהים בפרוץ המילחמה. כעבור כמה חודשים הזמין אותי דדו לביתו. היה ניכר עליו שהוא במצוקה נפשית קשה. הוא היה בטוח שנעשה לו עוול משווע. איך יכול היה הוא להיות אחראי למחדל, אם אגף-המודיעין של צה"ל (אמ"ן) העלים ממנו ערב המילחמה את כל המידע הרב שהצטבר בתיקיו?

איזה מידע? הקשבתי לצידו בתדהמה גוברת כאשר מנה כמה מן העובדות שהיו ידועות לאמ"ן באותו זמן. למשל, שמופתי צבאי מצרי הודיע לחיילי יחידתו שהחל ממחר בבוקר הם חייבים לשבור את צום הרמדאן. מכיוון שצום זה הוא אחד מחמשת המיצוות העיקריות של האיסלאם, זה היה צריך להדליק אור אדום ענקי באמ"ן.

היו בידי אמ"ן הרבה ידיעות מהסוג הזה. צוללת מצרית בלב-ים קיבלה פקודה להפעיל החל משעה מסוימת דממת-אלחוט מוחלטת. חייל מצרי נפרד אלחוטית מאחיו ביחידה אחרת בברכה המוסלמית השמורה לאנשים ההולכים למות. ועוד ועוד.

מה קרה לכל הידיעות האלה? לא כלום. הם נקברו בתיקים. מדוע? מפני שראש אמ"ן, אלי זעירא, היה משוכנע לחלוטין שהמצרים לא יעזו לתקוף את צה"ל האדיר. הוא חשב שהתנועות שלהם אינן אלא בלוף גדול, כדי ללחוץ על ממשלת ישראל. כל הידיעות שהתקבלו נפלו לתוך החור השחור של ה"קונספציה" הזאת. הן לא הועברו לרמטכ"ל, וממילא גם לא הגיעו לשר-הביטחון, משה דיין, ולראש-ממשלה, גולדה מאיר. (דווקא אני הקטן הזהרתי את גולדה מאיר כמה חודשים לפני כן, מעל דוכן הכנסת, שהמצרים יתקפו אותנו, גם אם יהיו משוכנעים שינחלו תבוסה. סירובה המוחלט של גולדה להיענות לאיתותי-השלום של סאדאת גרם לקיפאון פוליטי מוחלט.

המצרים האמינו שהתקפה צבאית, גם אם תיכשל, תשבור את הקיפאון.) המחדל של יום-הכיפורים שבר את המיתוס של צה"ל הבלתי-מנוצח ושינה לגמרי את מעמדה של ישראל. אבל הוא איננו מיקרה יחיד-במינו. רחוק מזה. אותו הדבר קרה לרוסים ערב הפלישה הנאצית ("מיבצע ברברוסה"), כאשר המודיעין הסובייטי קיבל בעוד מועד פרטים מדוייקים על ההתקפה הצפויה, ובכללם יום ושעה. כמעט אותו הדבר קרה לאמריקאים בפרל הארבור. והרשימה ארוכה. מדוע זה קרה להם? איפה קבור הכלב?

במשך השנים חשבתי הרבה על המחדל שלנו. מה גרם לקצין אינטליגנטי כמו זעירא לדבוק ב"קונספציה", גם כאשר ממש לנגד עיניו נערכו המיצרים להתקפה? האם היתה כאן רק שחצנות אינטלקטואלית? בישראל יש לראש אמ"ן סמכויות אדירות. הוא האדם היחידי המגיש לדרג המדיני את הערכת-המצב הלאומית, המכתיבה, במידה רבה, את מהלכי הממשלה. לכאורה, הוא איש-מיקצוע בלתי-פוליטי, ו הערכותיו הן מיקצועיות לגמרי.

אך האם זה באמת כך? בכל ארץ ובכל מישטר, ראש-המודיעין יודע שהקריירה שלו תלויה בדרג המדיני. בצורה מודעת או בלתי-מודעת, הוא מתאים את עצמו לתפיסות המנהיג – יהיה זה דיקטטור טוטאליטרי או ראש-ממשלה דמוקרטי. אחרי מילחמת ששת-הימים הנהיגו גולדה ודיין מדינה שיכורת-ניצחון. הם לא חלמו להחזיר את השטחים הכבושים, ולכן החניקו כל יוזמת-שלום באיבה. הם טיפחו את הזילזול בערבים, ההרגשה שהערבים לא שווים כלום, שאפשר לצפצף עליהם. "אין דבר כזה, עם פלסטיני," אמרה גולדה, ודיין לעג לצבאות הערביים. ראש-אמ"ן פשוט התאים את עצמו והפך את הגישה הזאת ל"קונספציה".

סטאלין לא היה מוכן להודות שבריתו עם היטלר היתה שגיאה היסטורית, ולכן איים לשלוח לסיביר כל קצין-מודיעין שיגיש לו דו"ח על הכנות הנאצים להתקפה. האמריקאים צחקו על "האנשים הצהובים הקטנים", והנשיא רוזוולט התגרה בהם בכוונה. אנשי המודיעין מבינים את נפש בעליהם ומספקים את הסחורה המבוקשת. תמיד. כשם שראש אמ"ן הנוכחי מספק לשרון את ההוכחות לכך שערפאת הוא מנוול וגם לא-רלוונטי. אפשר לומר שזוהי האמנות של אמ"ן. לפני ה-11 בספטמבר 2001 ידעו ראשי הסי-איי-אי והאף-בי-איי שלנשיא החדש אין ראש לבעיות בינלאומיות. הוא רצה לעסוק בבעיות-פנים, שבהן הבין יותר. בוש לא רצה לעסוק במיזרח-תיכון ולהסתכסך עם השדולה היהודית והנוצרית-פונדמנטליסטית. אז למה לספר לו שבמיזרח התיכון מצטברת שינאה איומה כלפי אמריקה, בגלל תמיכתה בכיבוש הישראלי? שקיימת סכנה מוחשית שהמוסלמים יבצעו פעולות-נקם ראוותנית? (מה הם כבר יכולים לעשות, הערבושים האלה?)

לכן לא ייחסו חשיבות לפריטי-המידע, שהיו עשויים להדליק אור אדום בעוד מועד. הם לא הועברו למעלה, לא גרמו לשירותים למסור זה לזה את את הידוע להם, קל וחומר שלא הובאו לידיעת הנשיא ואנשיו בספינת-השוטים הלבנה בוושינגטון. האם חקירת המחדל הזה תועיל לתיקון המצב? מסופקני. כי גם לפני האסון הבא באמריקה, בישראל ובכל מקום אחר בעולם – אנשי-המודיעין יספקו למנהיגים בדיוק מה שהמנהיגים רוצים לשמוע - והכל במיסגרת "קונספסציה" מיקצועית לעילא ולעילא .