מיסכן, הבוש הזה. כשנבחר כמעט במיקרה לתפקידו הרם, היה פוליטיקאי מקומי, ללא כל ניסיון בענייני העולם. ספק אם יכול היה לאתר את מחצית המדינות על המפה. מאז הוא תועה כסהרורי בשבילי העולם, כשהוא נדחף הנה והנה, פעם נשמע למפעיל אחד ופעם למפעיל אחר. מסתובב במעגלים, מתקדם ונסוג בזיג-זאג, ממש רחמנות.

לשרון הוא אומר לסגת מיד, "ואני חוזר – מיד"!, וכששרון צוחק לו בפרצוף הוא מכריז שזה איש-שלום. מודיע על ועידה בינלאומית ומחבל בה עוד לפני שנולדה. מפנטז על "חזון" של מדינה פלסטינית ומשפיל את מנהיג הפלסטינים.

הסיבה להתנהלות משונה זו היא פשוטה. בוש נקרע בין שני כוחות אדירים, המושכים אותו לכיוונים מנוגדים. מצד אחד, הלחץ הפוליטי הפנימי. הלובי היהודי הוא, כידוע, אחת השדולות החזקות ביותר בארצות-הברית. הציבור היהודי מאורגן באופן טוטאלי, כמעט טוטאליטרי, ומופעל היטב . הכוח האלקטורלי והכלכלי שלו שולט שילטון כמעט מוחלט בשני בתי הקונגרס. מאות סנטורים וחברי בית-הנבחרים נבחרו בעזרת התרומות היהודיות. התנגדות להוראות הלובי היא התאבדות פוליטית. אם אירגון איפא"ק יציע החלטה לביטול עשרת הדיברות, שמונים סנטורים ו-300 קונגרס-מן יחתמו בו ביום.

השדולה הזאת מטילה את חיתתה גם על התיקשורת ומבטיחה את התגייסותה הכמעט-שלמה למען ישראל. אבל גם כוחה של שדולה אדירה זו נופל כיום מכוחה של השדולה הפונדמנטליסטית הנוצרית, הציבור הנשלט על-ידי המטיפים ה"אוונגליסטים ."זו מטילה על חיתתה על המיפלגה הרפובליקאית. ג'ורג 'בוש הבן זוכר היטב שאביו הוכרע על-ידי השדולה הזאת, כאשר הימרה את פיה. זוהי שדולה דתית-קנאית, כאילו פרו-ציונית קיצונית. "כאילו" מפני שאליה וקוץ בה. ההשקפה הדתית שלה אומרת שעל היהודים להתקבץ בארץ-ישראל ולהקים מדינה יהודית בכל שיטחה, כתנאי לבואו השני של ישוע המשיח. אבל האוונגליסטים מעלימים את ההמשך: לפני בוא המשיח יצטרכו כל היהודים להמיר את דתם ולהיות לנוצרים. מי שלא יעשו כן יושמדו בקרב האחרון במגידו ("ארמגדון") בלשון הנוצרים. זוהי תורה אנטישמית ביסודה, אבל למי איכפת כשזה עוזר כיום לישראל. הכוח המקובץ של שתי השדולות האלה מופעל כלפי בוש כל אימת שהוא נוטה לכיוון הערבי. שם פועל כוח פוליטי שגם הוא אינו מבוטל: הממשלות הערביות והנפט הערבי. המלכים, הנשיאים, האמירים והשייח'ים אמנם משועבדים לארצות-הברית, אבל הם חוששים שהמאבק ההירואי והייסורים של העם הפלסטיני יגרמו לעמיהם להתקומם נגדם. הם מדביקים בחרדתם את מישפחת בוש, השקועה כל כולה בעסקי נפט. כמו בירושלים, מנותבות הבעיות למאבקים פוליטיים אישיים. בראש התומכים בממשלת-שרון בוושינגטון, עומדים שר-ההגנה הקיצוני רמספלד וסגנו, הקיצוני עוד יותר, וולפוביץ. לצידם עומד סגן-הנשיא צ'ייני, וכנראה גם ה"יועצת הביטחונית" קונדוליזה רייס, ששרון התפעל כל-כך מרגליה. מולם עומד, כמעט בודד, שר-החוץ פאואל, הנעזר במומחים של מישרד-החוץ. בכל פעם שרמספלד ושות' משכנעים את בוש שעליו להיענות לשדולה היהודית-נוצרית כדי לנצח בבחירות, בא פאואל ומשכנע אותו ברגע האחרון שהאינטרס הלאומי של ארצות-הברית מכתיב את ההיפך. השבוע בא אליו מובארק. שרון מיד הזמין את עצמו לבית הלבן. הוא מתייחס אל בוש בגלוי כאל ילד מפגר, המושפע מן האחרון שדיבר איתו.

זהו המאבק הגלוי .יתכן שמתחתיו מתחבא מאבק עמוק יותר. ידידי עפיף ספיה, שליח אש"ף בלונדון, טוען שבאומה האמריקאית מתרוצצות מאז לידתה שתי נשמות .הנשמה האחת היא זו של המתנחלים, משמידי האינדיאנים, מעבידי העבדים, נשמה הדוגלת בכוח הגס, הסוגדת למיתוס האלים של "המערב הפרוע," התומכת בעריצים בכל העולם. נשמה זו מזדהה אוטומטית עם המתנחלים הציונים, מגרשי הערבים. שרון הוא איש כלבבה.

הנשמה השניה היא זו של תומאס ג'פרסון ומנסחי החוקה; של לינקולן, משחרר העבדים; של הנשיא וילסון, שהמציא את זכות ההגדרה העצמית של העמים ;של הנשיא רוזוולט, שעזר להציל את העולם מהיטלר; נשמה אידיאליסטית, ליברלית ושוחרת-חרות. זו נוטה, בימינו, לצד הפלסטיני. הנשמה הראשונה שוכנת בליבו של בוש, הנשמה השניה פונה אל ראשו. מעניין מי משתיהן תנצח.