35 שנים אחרי הניצחון הגדול ביותר בתולדות המדינה אנחנו תקועים בבוץ עמוק מאי-פעם. למי שרוצים לשכוח, או שלא היו אז ,כדאי להזכיר איך זה התחיל. באחד הערבים בקיץ 1967 הוזמנתי להרצות בקיבוץ על הגבול הסורי. אחרי ההרצאה הוזמנתי, כנהוג, לחדר אחד החברים כדי לשתות קפה בחוג מצומצם. "לפני שבוע היה פה דדו," סיפר לי בעל-החדר, "והוא אמר שבכל ערב, לפני שהוא הולך לישון, הוא מתפלל לאלוהים שנאצר יכניס את הצבא שלו למידבר סיני. שם נשמיד אותו." דויד אלעזר, שכינויו היה "דדו", היה אז אלוף פיקוד הצפון. גמאל עבד-אל-נאצר היה אז אליל העולם הערבי.

זכרתי את הדברים האלה כעבור כמה שבועות, כאשר עבד-אל-נאצר אכן הפתיע את העולם וריכז את צבאו בסיני. כאשר המדינה כולה פירפרה מרוב פחד ודאגה, פירסמתי ב"העולם הזה" מאמר בשם "נאצר נכנס לתוך מלכודת". זה היה ב-24 במאי, יום אחרי שהשליט המצרי סגר את מיצרי-טיראן. חשבו שנטרפה דעתי.

ההיסטוריה היא זקנה אכזרית, בעלת הומור מעוות, האוהבת לתעתע בבני-אדם ולהתל בעמים שלמים. הוא הופכת ניצחון לאסון, ולהיפך. ב"תקופת החרדה" לפני המילחמה ההיא ,חששו רבים שישראל נתונה בסכנה קיומית, שאו-טו-טו יזרקו אותנו לים. כשהממשלה החליטה, לבסוף, לפתוח בהתקפה, נראה הניצחון המדהים כנס מן השמים. מהירות הניצחון ועוצמתו, גודל השטחים שנתפסו וכיבוש הכותל המערבי גרמו לשיכרון לאומי, שלא חלף אלא כעבור שש שנים, ביום-הכיפורים. ביום החמישי של מילחמת ששת-הימים פירסמתי מיכתב גלוי לראש-הממשלה, לוי אשכול. ציינתי שעכשיו, עם כיבוש הגדה המערבית ורצועת-עזה בידי צה"ל, נפתחה לפנינו הזדמנות היסטורית לעשות שלום לדורות. הצעתי לערוך מיד מישאל-עם בקרב הפלסטינים ולפתוח בפניהם את האפשרות להקים לאלתר מדינה פלסטינית, בעזרת ישראל ותוך ברית-שלום איתה.

מבחינתי זאת לא היתה הברקה בת-רגע. את רעיון המדינה הפלסטינית פיתחתי מעל עמודי "העולם הזה" כבר 15שנים לפני כן, בשעה שהגדה היתה בידי ירדן והרצועה בידי מצריים. הצעתי לספק לפלסטינים נשק וכסף כדי לעזור להם להשתחרר ולהקים את מדינתם לצד ישראל. המיכתב הגלוי לאשכול פורסם ב"דף" (עיתון יומי שהוצאתי אז במשך כמה חודשים) ביום ה-9 ביוני.

חזרתי על הרעיון, ביתר פירוט, בגיליון "העולם הזה" מיום ה-14 ביוני. בו-זמנית ביקשתי פגישה דחופה עם ראש-הממשלה. לוי אשכול הזמין אותי כעבור כמה ימים לחדרו בכנסת (הייתי אז ח"כ מטעם סיעת "העולם הזה – כוח חדש"). פירטתי לפניו את הרעיון: העולם הערבי נתון בהלם, הפלסטינים השתחררו מעול הירדנים והמצרים, ומסוגלים בפעם הראשונים להחליט על גורלם בעצמם. במצב נדיר כזה יכולה יוזמה נועזת לשנות את התודעה של עמים שלמים. התרבות הערבית מעלה על נס את המחווה הנדיבה של המנצח למחרת הניצחון. אם תבוא ישראל עכשיו, למחרת הניצחון המהמם, ותציע לעם הפלסטיני המוכה חרות לאומית ועצמאות בכל שטח הגדה והרצועה, ייפתח עידן חדש . אשכול, שהיה אדם נעים ונוח לבריות, הקשיב בסבלנות. כשסיימתי אמר: "אורי, איזה מין סוחר אתה? כשמנהלים משא-ומתן, לא מציעים את הכל מראש. מציעים את המינימום ודורשים את המקסימום. במהלך המשא-ומתן מתפשרים ובסוף נפגשים באמצע הדרך."

השבתי :"אדוני ראש-הממשלה, זה נכון כשמוכרים סוס. זה לא נכון כשרוצים לסיים סיכסוך היסטורי בין עמים." ההמשך ידוע. אבל כעבור זמן היה עוד שיג-ושיח ביני ובין אשכול על נושא זה. נאמתי אז בכנסת כמעט מדי יום על הצורך להקים מדינה פלסטינית. דיברתי אל הקיר, תרתי משמע. באחד הימים היה לי ויכוח עם אשכול. אמרתי שערכתי סיור בין מנהיגי הציבור בגדה המערבית, וכולם מעדיפים מדינה פלסטינית על פני שיבה לירדן. אשכול ביטל את דבריי מכל וכל. אולם למחרת היום התקשר איתי היועץ שלו לענייני ערבים, משה ששון, ואמר שראש-הממשלה ביקש אותו להיפגש איתי. השיחה התקיימה בכנסת ב-19 בנובמבר 1967. השווינו את המידע שלנו. אחר-כך שלח לי ששון העתק של הדו"ח שהכין לראש-הממשלה. המישפט הקובע הוא זה … " :לא היו חילוקי דיעות בסיסיים בין הערכתי לבין הערכתו של מר אבנרי … פרט לנקודה מרכזית אחת … השאלה היא אם רוצים הערבים במדינה כזו, שלא תכלול את ירושלים (המיזרחית). מאחר שאיננו מוכנים להחזיר ירושלים הערבית , הופך הדיון על מדינה פלשתינאית לדיון ערטילאי חסר-תכלית. לא אני ולא אבנרי לא יכולנו להצביע על מנהיג אחד ממנהיגי הגדה המוכנים לתמוך ברעיון המדינה הפלשתינאית ללא ירושלים." אם מישהו שואל היום איך איבדנו לפני 35 שנה הזדמנות היסטורית לעשות שלום, הנה התשובה.