"הם רוצים שנחוקק חוקה? אין בעיה !אבקש מישראל לשלוח לי את נוסח החוקה שלה, ואעתיק אותה מילה במילה!" ערפאת שלח בי מבט ממזרי .לישראל אין, כמובן, חוקה. זה היה ביום רביעי בערב כשהצלחנו, חמישה פעילי "גוש שלום" - חיים הנגבי, אורן מדיקס, אדם קלר, רחל אבנרי ואני - להגיע לרמאללה ולהיכנס למיתחם המפוצץ והמבוצר של המנהיג הפלסטיני.

היה חשש שאריאל שרון, שחזר באותן שעות מארצות-הברית, ינצל את הפיגוע הרצחני בראשון-לציון כדי להגשים את מטרתו הנושנה: להרוג את ערפאת. זה יהיה אסון גדול לישראל וימנע שלום לדורות. הנחנו שנוכחות ישראלים במיתחם תעזור למנוע התקפה. מיד אחרי שערפאת סיים את פגישתו עם השליח האירופי, מורטינוס ,שבה גובש סופית ההסכם לסיום המצור על כנסיית המולד, קיבל אותנו לשיחה ארוכה. "אתן מילגות-לימודים ל-13 שייצאו לחו"ל," אמר, כממשיך בשיחה הקודמת, תוך שהוא קורא לנו קטעים מההסכם שעליו חתם זה עתה. מאז שפגשתיו לראשונה ,בנסיבות די דומות ,בביירות הנצורה, ראיתי את ערפאת הרבה פעמים. מצאתי אותו רגוע, חייכני, בוטח בעצמו, מעט עייף.

הוא צחק כאשר תיארתי את הרפורמות שג'ורג' בוש תובע לבצע ברשות הפלסטינית: פלסטין צריכה להיות דמוקרטית כמו סעודיה, יש לבצע בה הפרדה בין הרשויות כמו בסוריה, להעמיד בראשה נשיא חסר-סמכויות כמו בירדן, להקים כוח-ביטחון יחיד כמו במצריים ובית-מישפט בלתי-תלוי כמו בעיראק.

הרעיון החדש של בוש-שרון, המציג את ה"רפורמה" במיבנה הרשות הפלסטינית (קרי: מינוי סוכנים אמריקאיים) כתנאי לשלום, לא עשה עליו, כנראה, רושם עמוק. קשה באמת להחליט אם זוהי עוד אמתלה צינית לדחיית הפיתרון או סתם טיפשות מונומנטלית. "לא יהיה חמיד קרזאי פלסטיני"! אמר, ברמזו על האיש שהאמריקאים הביאו מחו"ל ומינו כנשיא אפגניסטן.

מעולם לא היה ערפאת מעוגן בלב-ליבו של העם הפלסטיני כמו עכשיו. יוקרתו הרקיעה שחקים בכל העולם הערבי, שהמוניו משווים את מלכיהם ונשיאיהם עם האיש שהחזיק מעמד במצור של שישה שבועות, חלקם כמעט בלי אוכל, בלי מים וחשמל, במרחק של שני מטרים מהחיילים הישראליים (מדדנו) ולא נשבר. הרעיון שמישהו מבחוץ יהפוך אותו למין משה קצב פלסטיני הוא מגוחך.

"אש"ף עומד מעל לרשות הפלסטינית, ואני ראש אש"ף," הזכיר למי ששכח .ואכן, אש"ף מייצג את כל חלקי העם הפלסטיני, בעוד שהרשות נבחרה על-ידי תושבי הגדה והרצועה בלבד. במהלך השיחה נכנסו מדי פעם קצינים בכירים ודיווחו על ריכוזי כוחות ישראליים סביב רצועת-עזה ורמאללה.

היה נראה כאילו ההתקפה של שרון עומדת להתחיל בכל רגע. הוא נראה מרוכז, נתן הוראות קצרות וחזר לשיחה. יאסר עבד-רבו השתתף בשיחה, וגם בכירים אחרים נכנסו מדי פעם והקשיבו. ביקשנו לשמוע את יחסו לפיגוע-ההתאבדות בראשון-לציון, שאירע 24 שעות לפני כן. " פירסמתי הודעת-גינוי חריפה (בהודעה זו השתמש ערפאת בפעם הראשונה במילה הערבית "ארהאב", טרור) ופקדתי לעצור את פעילי החמאס," השיב. "הם ביצעו את הפיגוע בדיוק בשעה ששרון נפגש עם בוש וביקש ממנו רשות לבצע את תוכניותיו נגד הרשות הפלסטינית ונגדי .אנשי החמאס ידעו שהם עוזרים לשרון. הם רוצים להרוס את הרשות, ולא איכפת להם להיעזר בשרון."

"חישבו בעצמכם," המשיך בטון תמה, "האם אני נראה לכם כזה טיפש שאשים פצצות מתחת לכסא שלי"? קרוב לחצות תמה הפגישה ואנחנו הוזמנו על-ידי החיילים לארוחת פיתה, סרדינים, משולשי גבינה וחומוס.

במשך הלילה הארוך שבילינו בחברתם, הפכנו לאטרקציה בבניין, שבו נמצאים יותר ממאה לובשי-מדים חמושים, אנשי כוח 17, שהמשיכו גם בלילה לבצר אותו בשקי-חול. רבים מהם הצטופפו סביבנו והמטירו עלינו שאלות, שהעידו על סקרנות עצומה לגבי ישראל, שלא נפלה מסקרנותנו לגבי המצב אצלם.

ישבנו במעגל גדול באולם ריק, שכל רהיטיו נערמו לאורך הקירות, מעשנים ומדברים. חיים התיידד עם צעיר בן 17, שלא ראה את מישפחתו בג'נין זה ארבעה חודשים, בגלל הכתרים, וחרד לגורלה. אחר לא היה בביתו בעזה כבר שנתיים. כל חפציו נשרפו בשרפות שפרצו בבניינים הסמוכים, והוא נותר בבגדיו בלבד. אדם התווכח עם צעיר בן 26, דובר עברית טובה, שנזכר בנוסטלגיה במעבידו העיראקי בשוק באר-שבע.

היה שם איש בן 37, שנעצר בגיל 15 באשמת יידוי-אבנים, ישב 15 שנה בכלא ומשרת עכשיו כקצין. רק חייל אחד ישב בצד בפנים חתומות, האזין והפטיר שאינו מאמין שיהיה אי-פעם שלום. ורחל צילמה. כולם רצו לדעת מה חושבים הישראלים, ובעיקר מדוע ישראל אינה רוצה בשלום. כל ה"חמושים" הנוראיים האלה, בעלי שלל הקלצ'ניקובים, חלקם לבושים אזרחית ("כל המדים שלנו נשרפו מהטילים שלכם") דיברו בגעגועים על השלום. אחרי שיחה של שעות סיכם אורן: "יכולנו לחתום איתם על חוזה תוך חמש דקות."

היה משהו סוריאליסטי במעמד: כולם דיברו בהערצה על ה"ראיס". הם ציפו, כמונו, שבכל רגע יותקף הבניין בתותחי הטנקים הישראליים, אך דיברו בידידות עם חבורת הישראלים שנזדמנו אליהם.

כששכבנו סוף-סוף לישון על המיזרנים שלנו, לצד קבוצת כמה "בינלאומיים" מארצות שונות, ששהו שם גם הם כ"מגן חי ,"נקראתי להתראיין בשידור חי בטלפון לתחנת אל-ג'זירה, שהביאה את דבר מציאותנו שם להרבה מיליוני בתים בעולם הערבי. עוד גשר קטן לשלום. בבוקר, אחרי רחיצה חפוזה (היה תור ארוך לכיור שבשרותים) וגבינה בפיתה עם קפה, הסתובבנו במיתחם ההרוס, בהדרכת נטע גולן האמיצה, ששהתה שם בכל ימי המצור. ריח חריף של צואה ושתן מילא את כל החדרים שהיו קודם לכן תפוסים על-ידי הצבא . מישהו טרח לצייר מזוזות על כל המשקופים. בחדר אחד נערמה ערימה גבוהה של מחשבים מרוטשים.

על כל הקירות גראפיטי: ההימנון הלאומי (בשגיאות גסות: "לפעתי מיזרח", "לא עבדה תיקוותנו"), השם ישראל בערבית (שגויה), "ישראל שלטת" באנגלית (שגיאה בשם ישראל). בקירות -החורים הענקיים שכבר הפכו לסמל המיסחרי של צה"ל, אף שכל הדלתות היו פתוחות. בחוץ -סוללה של מכוניות מרוטשות. בצד – ה"שברולט" המשוריינת, מתנת הנשיא קלינטון לערפאת, דרוס לגמרי, כשסימני שרשראות הטנק ניכרים היטב על גגה .בכל מקום ערימות אשפה, הרס, ונדליזם חסר-תכלית של חיילי הצבא הכי מוסרי בעולם.

קשה לומר שזה העלה את גאוותנו הלאומית.