למחרת כינוס הקונגרס הציוני הראשון בעיר באזל, לפני 105 שנים, רשם בנימין זאב הרצל ביומנו: "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים." בשבוע שעבר צריך היה אריאל שרון לרשום ביומנו: "בג'נין יסדתי את מדינת פלסטין." הוא לא התכוון לזה, כמובן. הוא התכוון להשיג את ההיפך בדיוק: את שבירת הלאום הפלסטיני, מוסדותיו ומנהיגיו. אחת ולתמיד. עד היסוד. להשאיר רק פירורים של אומה, אבק-אדם, שניתן יהיה לפזרו לכל עבר.

בפועל קרה משהו שונה לגמרי. מול התקפת-המחץ של מכונת-המילחמה הגדולה ביותר באיזור, המצויידת בנשק המשוכלל ביותר בעולם, בים של יסורים, בין שורות של גופות, הזדקפה קומתו של העם הפלסטיני כפי שלא היתה מעולם. במחנה-פליטים קטן ליד ג'נין התקבצו לוחמים פלסטיניים מכל הזרמים לקרב-מגן, שייזכר לעד בלב העמים הערביים כולם. זוהי מצדה הפלסטינית - כפי שקרא לה קצין ישראלי דווקא. כאשר אי-אפשר יהיה עוד לחסום את השטח בפני העיתונות העולמית, כאשר יתפרסמו תמונות-הזוועה, יופיעו לעיני העולם שתי גירסות סותרות: ג'נין כסיפור של טבח, צברה-ושתילה שניה, וג'נין כסטאלינגראד הפלסטינית, סיפור של גבורה בת-אלמוות. הגירסה השניה תתגבר. אומות בנויות על מיתוסים. אני גדלתי על המיתוסים של מצדה ותל-חי, הם שעיצבו את תודעת האומה העברית החדשה. המיתוסים של ג'נין ומיתחם ערפאת יעצבו את תודעת האומה הפלסטינית החדשה.

קצין פרימיטיבי בצבא-כיבוש, הרואה את חזות-הכל בכוח-אש ובמניין-גופות, לא יבין זאת. אבל מצביא מחונן כמו נפוליון הבין זאת היטב. הוא אמר שבמילחמה קובע הגורם הנפשי בשלושה -רבעים, ומאזן הכוחות רק ברבע הנותר. איך נראית מילחמת-שרון לאור קביעה זו? מבחינה חומרית, המאזן ברור. כמה עשרות הרוגים ישראליים, הרבה מאות הרוגים פלסטיניים. שום הרס בישראל, הרס מחריד בערי פלסטין.

המטרה היתה, כביכול, "להרוס את תשתית הטרור". עצם ההגדרה היא שטותית – תשתית הטרור נמצאת בנפשם של מיליוני פלסטינים, ועשרות מיליוני ערבים, שליבם מתפוצץ מזעם. ככל שהורגים יותר לוחמים ומתאבדים, כך מתרבים הלוחמים והמתאבדים המוכנים לתפוס את מקומם.

ראינו את ה"מעבדות" למיטעני-נפץ – כמה שקיות של חומרים הניתנים להשגה בכל בית-עסק בישראל. צה"ל מתגאה בכך שתפס עשרות כאלה. במקומן יבואו מאות אחרות. כאשר פצועים זרוקים ברחובות ומדממים למוות, מפני שהצבא ירה בכל אמבולנס שנע בשטח – זה יוצר שינאה נוראה. כאשר הצבא קובר מאות גוויות של גברים, נשים וילדים בחשאי – זה יוצר שינאה נוראה. כאשר טנקים דורסים מכוניות, הורסים בתים, מפילים עמודי-חשמל, מפוצצים צינורות-מים, מותירים אלפים מחוסרי-בית וגורמים לילדים לשתות משלוליות ברחוב – זה יוצר שינאה נוראה.

נער פלסטיני הרואה את כל זאת בעיניו – הוא המתאבד של מחר.

כך הניחו שרון ומופז את תשתית הטרור. תוך כדי כך הם הניחו גם את יסודות האומה הפלסטינית והמדינה הפלסטינית. העם ראה את לוחמיו בג'נין, ובטוח שהם גיבורים יותר מחיילי צה"ל, המוגנים בטנקים שלהם. הוא רואה את מנהיגו, בתמונה ההיסטורית של פניו המוארות באורו של נר בלישכה החשוכה והמכותרת, מוכן למות בכל רגע – ומשווה אותו עם שרי ישראל השבעים,

היושבים בלשכותיהם הרחק מהחזית, כשהם מוקפים בחבורות של שומרי-ראש. כך נוצרת גאווה לאומית. שום טובה לא תצמח לישראל מההרפתקה הזאת, כשם שלא צמחה שום תועלת מכל ההרפתקות הקודמות של אריאל שרון. זהו מיבצע אווילי מבחינת הקונספציה, אכזרי מבחינת הביצוע, הרה-אסון מבחינת התוצאות. הוא לא יביא ביטחון ושלום, הוא לא פתר שום בעיה, הוא בודד את ישראל בעולם, הוא סיכן את יהודי העולם. בסופו תישאר רק תמונה אחת: מכונת-המילחמה הענקית שלנו תקפה את העם הפלסטיני, והעם הפלסטיני הקטן ומנהיגו החזיקו מעמד. בעיני הפלסטינים, ולא רק בעיניהם, זה ייראה כניצחון כביר. ניצחון דויד המודרני על גוליית.