שלושת כותבי-הנאומים המבריקים ביותר של ג'ורג' בוש נפגשו כדי להכין את הנאום שנשא הנשיא ביום החמישי האחרון. נקרא להם טום, דיק והארי. תפקידו של טום היה להבטיח שהנאום לא יעורר את זעם הלובי הישראלי (היהודי והנוצרי-פונדמנטליסטי). דיק היה צריך להבטיח שהנאום יתאים לסיגנון ולרמה של בוש, הלקוחים בעיקר ממערבונים. הארי בא ממישרד-החוץ והיה צריך לשמור על האינטרסים של ארצות-הברית, שגם להם יש מקום כלשהו בנאומו של נשיא אמריקאי.

"הנשיא צריך להתערב," אמר הארי. "העסק הזה מתחיל להיות מסוכן בשבילנו." "טרוריסטים! צריכים להשמיד את הטרוריסטים!" קרא דיק. "הממשלות הערביות מבוהלות," דיווח הארי. "אתם לא מתארים לעצמכם. בכל מקום יש הפגנות סוערות, והן יכולות להתרחב. הנשיא צריך לעצור את שרון לפני שהעניין ייצא מכלל שליטה." "עזוב," הרגיע טום, "זה לא רציני. הרי כל השליטים הערביים האלה חיים מהנדבות שלנו. זה חשוב להם הרבה יותר ממה שקורה לפלסטינים. הם יודעים שדי ברמז קטן של השדולה היהודית והקונגרס יבטל את כל המיליארדים למצריים ולירדן." "מי שאיננו בעדנו הוא טרוריסט!" קרא דיק, "צריכים לעקור את הטרוריזם מהשורש! הם הורגים את העתיד!"

"כאשר ההמונים הערביים מתקוממים, זה כבר לא צחוק," הסביר הארי. "אם הפונדמנטליסטים יפילו את השילטון במדינה אחת, נגיד ירדן, כל הבחורים הטובים שלנו בעולם הערבי עלולים ליפול, אחד אחרי השני, כמו אבני דומינו. לכן אי-אפשר עוד להסתפק במילים יפות. צריכים להגיד לשרון להפסיק."

"טוב," נאנח טום. "נניח. אבל צריכים לתת לו עוד כמה ימים. שבוע, שבועיים." "אפשר לסדר את זה," הסכים הארי, "נגיד ככה: הנשיא ישלח את פאואל למיזרח התיכון, ועד אז שרון יכול להמשיך. פאואל לא ייסע מיד, הוא צריך לארוז את המיזוודות שלו. הגנרל מקפיד מאוד על האריזה. זה יקח שבוע. אחר-כך הוא צריך לבקר כל מיני חברים בדרך, מטעמי נימוס. זה יקח עוד שבוע. בינתיים שרון יספיק להרוג כמה שהוא רוצה."

"אז הסכמנו," סיכם טום, "הנשיא יקרא להפסקת המיבצע, אבל לא יגיד 'מייד' או 'עכשיו'. זה יתן לשרון את הזמן שהוא צריך, והיהודים שלנו יהיו מרוצים." "אבל שלא יהרוג לנו את ערפאת!" נזכר הארי. "זה יהיה אסון נורא! זה יכול להביא להתקוממות בכל המיזרח התיכון!"

"טרוריסט!" קרא דיק, "ערפאת הוא טרוריסט! הוא בחר בדרך הטרור! הוא בגד בעתיד העם הפלסטיני! הוא … " "פה יש לנו בעיה," שיסע אותו טום. "שרון רוצה להרוג את ערפאת. יש לו חשבון אישי איתו עוד מביירות. הגנרל שלו, מה שמו, מופז, אומר שצריכים 'להעיף' אותו, והוא מתכוון להעיף אותו ישר לגן-עדן."

"אלוהים! זה יגרום לאסון נוראי," נבהל הארי. "יפוצצו את השגרירויות שלנו בכל העולם! לא יהיה מטוס בטוח אחד בשמיים!"

"אולי אפשר לסדר את זה אחרת," הירהר טום בקול רם. "נשלח את זיני להיפגש עם ערפאת. ואחר-כך תהיה תקרית, הישראלים ינסו לעצור את המבוקשים בלישכת ערפאת, יתחילו חילופי-אש, ערפאת ייהרג בטעות. אף אחד לא יוכל להאשים אותנו." "אולי," פיקפק הארי. "אבל התגובה עלולה להיות קשה ולהעלות את מחירי הנפט. זה יהיה אסון לכלכלה של אמריקה, אירופה ויפאן. לציבור שלנו לא איכפת כמה פלסטינים ייהרגו, אבל חמישה דולאר נוספים לגלון נפט יכולים להפיל את בוש בבחירות הבאות. "

"זה טרוריזם!" נזעק דיק, "העלאת מחיר הנפט הוא טרור נגד העולם החופשי!" "העיקר שהנשיא לא יגיד, חלילה, אפילו מילה טובה אחת על ערפאת," ביקש טום. "הוא צריך לקלל אותו. הוא צריך להגיד שערפאת אשם בכל. אחרת היהודים יתרגזו." "או-קיי," הסכים הארי, "אבל תמורת זה הנשיא ימרח הרבה שמאלץ על הכבוד הערבי, והשפלת הפלסטינים ליד המחסומים, וכמה שהנסיך עבדאללה נהדר. זה יסתום את הפה לאירופים העלובים האלה. הנשיא צריך לדבר גם על מדינה פלסטינית והפסקת ההתנחלויות."

"אין לי בעיה עם זה," אמר טום, "בתנאי שכל זה יתואר כחזון, שיתגשם אי-פעם בעתיד. בינתיים ימלא שרון את השטח בהתנחלויות ויהרוג את המנהיגים הפלסטיניים." הארי העלה נושא חדש. "יש גם בעיה עם סוריה. נודע לנו ממקורות הסי-איי-אי ששרון עושה הכנות להתקפה אדירה על סוריה. הוא מחכה רק שהחיזבאללה יספק איזושהי פרובוקציה משכנעת."

"טוב, אז הנשיא יגיד כמה מישפטים דו-משמעיים על סוריה, אבל לא קשים מדי. זה ישמש לנו כאליבי אם שרון באמת יתקוף שם." "טרוריסטים!" תרם דיק את חלקו. "כל הסורים טרוריטסטים. וגם החיזבאללה. וגם גדודי אל-אקצה, וחמאס, והאירגון מה-שמו. ובכלל. כל הערבים טרוריסטים."