כאשר עם שלם רותח מזעם, הוא הופך לאוייב מסוכן מאוד. מפני שהזעם אינו נשמע לפקודות. הוא קיים בליבם של מיליוני בני-אדם. אי-אפשר להפסיק אותו בלחיצת-כפתור.

הזעם יוצר מתאבדים - פצצות חיות המונעות בכוח הזעם, שאין בפניהן הגנה. אדם שוויתר על חייו, שאינו זקוק עוד לדרכי-הימלטות, חופשי לעשות כאוות נפשו הנסערת. אפשר להרוג כמה מהמתאבדים לפני שהם מספיקים לפעול, אבל כשיש מאות כאלה, אלפים כאלה, שום אמצעי צבאי לא יעזור.

הפעולות של שאול מופז בחודש האחרון הביאו את הזעם הזה לנקודת הרתיחה שלא היתה עוד כמוה, והחדירו אותו ללב אחרוני הפלסטינים, פרופסורים ונערי-רחוב, עקרות-בית וסטודנטיות, שמאלנים ודתיים.

כאשר טנקים משתוללים בליבה של עיר, דורסים מכוניות והורסים קירות, יורים לכל עבר ויוצרים פאניקה בקרב אוכלוסיה שלמה – זה יוצר זעם אין-אונים. כאשר חיילים פורצים דרך הקיר לסלון של מישפחה, מכים את הילדים והמבוגרים בהלם, הופכים את הבית, הורסים רכוש שנאסף בעמל של שנים, ואז פורצים את הקיר ממול כדי לגרום לאותו ההרס בדירה השכנה – זה יוצר זעם אין-אונים.

כאשר חיילים יורים בכל מה שזז - מתוך פאניקה, מתוך הפקרות, מתוך היענות לקריאת שרון "לגרום להם לאבדות" – זה יוצר זעם אין-אונים.

כאשר קצינים נותנים פקודה לירות באמבולנסים, להרוג רופאים וחובשים העוסקים בהצלת פצועים המדממים עד מוות – זה יוצר זעם אין-אונים.

כאשר פעולות אלה ואלף אחרות משפילים עם שלם, השפלה הצורבת את הנפש – זה יוצר זעם אין-אונים.

ואז מתברר שיש אונים לזעם הזה – המתאבדים היוצאים לנקום, כאשר עם שלם מלווה אותם בברכותיו, שמח על כל הרוג אצלנו, יהיה חייל או מתנחל, נערה באוטובוס או צעיר בדיסקוטק.

הציבור הישראלי נדהם מול התופעה הנוראה הזאת. הוא איננו מבין, מפני שאיננו יודע מה קרה בערים ובכפרים הפלסטיניים. אליו מגיעים רק הדים קלושים מהנעשה באמת. תיקשורת צייתנית מונעת את המידע בכלל, או מוהלת אותו בכל-כך הרבה מים עד שהמיפלצת נראית כחית-מחמד. הטלוויזיה, הכפופה עכשיו לצנזורה בולשביקית, אינה מספרת למאזיניה מה קורה. ואם ניתן למישהו להגיד על כך כמה מילים, דבריו טובעים בים המלל של פוליטיקאים כסילים, פרשנים מלחכי-פינכה וגנרלים חסרי-הבנה.

אותם גנרלים עומדים אובדי-עצות מול מאבק שאין הם תופסים את מהותו, ומשמיעים דברי-רהב שאין להם קשר עם המציאות. ברברת בנוסח "סיכלנו פיגועים", "לימדנו אותם לקח", "הרסנו את תשתית הטרור" מעידה על חוסר-הבנה ילדותי לגבי תוצאות מעשיהם. הם מדברים על הנזק שהם גרמו ל"תשתית הטרור" בעוד שהם הקימו חממת-הטרור נוראה. אדם שאחיו נהרג, או שביתו נהרס באורגיה של הפקרות, או שהושפל עד עפר לעיני ילדיו, הולך לשוק, קונה רובה ב-40 אלף ש"ח (יש שמוכרים לשם כך את מכוניותיהם) ויוצא לנקום. "תן לי שינאה אפורה כשק," כתב נתן אלתרמן. שינאה אפורה כשק יש עכשיו בכל מקום. בכל הערים והכפרים של הגדה והרצועה מסתובבות כעת חבורות חמושות, עם מסיכות שחורות (10 שקלים בשוק) ובלעדיהן. חבורות אלה אינן שייכות לשום אירגון. אנשי פת"ח, חמאס והג'יהאד מתקבצים יחד, מתכננים פיגוע, מצפצפים על כל המוסדות והאירגונים.

מי שחושב שערפאת יכול ללחוץ על כפתור ולהפסיק את זה, חולם באספמיא. הוא המנהיג הנערץ, עכשיו יותר מתמיד, אבל כאשר עם רותח מזעם, גם הוא לא יכול לעצור אותו. במיקרה הטוב ביותר, יכול סיר-הלחץ הזה להתקרר לאט-לאט, אם ישתכנע רוב העם שכבודו הושב וחרותו מובטחת. אז תיעלם מעטפת-האהדה למפגעים, הם יבודדו וייעצרו.

הפוליטקאים האמריקאיים, כמו הקצינים הישראליים, אינם יודעים מה הם עושים. כשבא סגן-נשיא מתנשא ומציג תנאים משפילים לפגישה עם ערפאת, הוא שופך שמן על המדורה. מי שאין לו אמפאתיה לסבל העם הפלסטיני, מי שאינו מבין את המצב שבו הוא נתון, מוטב שיסתום את פיו. כי כל השפלה כזאת הורגת עוד עשרות ישראלים. המתאבדים עומדים בתור.