לא נעים, אבל אני צריך להתנצל ,ודווקא בפני עצמי. זה היה כך: כמה שעות אחרי פיצוץ המיגדלים-התאומים בניו-יורק, ב-11 בספטמבר 2001, כתבתי שעומד לחול שינוי מהותי ביחסה של ארצות-הברית לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. אמריקה תכפה פיתרון, שיספק גם את הדרישות הפלסטיניות.

הערכה זו לא התבססה על הדלפה, אלא על הגיון. הטרור שהפיל את המיגדלים בא מתוך העולם הערבי. הוא נובע ממעמקי הזעם והשינאה, שהצטברו בקרב העמים הערביים. דיכוי הפלסטינים על-ידי ממשלת-ישראל הוא הסיבה העיקרית (אם גי לא היחידה (לרגשות אלה. כדי להילחם בטרור, תצטרך ארצות-הברית לסלק את הסיבה הזאת. זהו אינטרס אמריקאי כה בסיסי, עד שגם הכוח המקובץ של הלובי היהודי והנוצרי-פונדמנטליסטי לא יוכל לסכל אותו.

הייתי בטוח לגמרי בהגיון הזה .כתבתי על כך מאמרים, שכמה מהם פורסמו ברחבי העולם. חזרתי על כך בעשרות הרצאות בארצות-הברית, וגם במסיבת-עיתונאים על גיבעת הקפיטול בוושינגטון. ואכן, נראה היה שצדקתי. הנשיא בוש דיבר פיתאום על ה"חזון" של מדינה פלסטינית, שר-החוץ פאואל נשא נאום מפורט שבו הצדיק את התביעות הפלסטיניות.

ואז זה נעצר. ארצות-הברית יצאה למילחמה באפגניסטאן ונחלה ניצחון מדהים. מבלי להקריב כמעט אף חייל אמריקאי אחד, בכוח הכסף וההפצצות בלבד, היא חיסלה את שילטון הטליבאן. היה נדמה לה שהיא אינה זקוקה עוד לעזרת איש – ובוודאי לא לעזרת הממשלות הערביות.

תחת לחפש פיתרון לבעייה הפלסטינית, נתן בוש אור ירוק לאריאל שרון להשתולל בשטחים הפלסטיניים, לכבוש מחדש, להרוג, לפוצץ, להרוס, לעקור, לכתר, לחסום. היה נראה שהאמריקאים תומכים בלי הסתייגות ביעד האסטרטגי של שרון – לשבור את היישות הלאומית הפלסטינית ואת מנהיגותה, להוריד את הציבור הפלסטיני לברכיים, להרחיב את ההתנחלויות ולספח את השטחים.

כמקובל, הוטלה האשמה על הקורבן. ערפאת, כך אמר בוש, הוא האשם בכל. כל זה נגד את הניתוח שהשמעתי למחרת ה-11 בספטמבר. התחלתי לפקפק בו. שאלתי את עצמי: איפה טעיתי? היכן החוליה החלשה בשרשרת ההגיונית? ואז קרה משהו דרמתי. כאשר הסלים שרון את פעולותיו ופלש למחנות-הפליטים ולערים, נטרקה לפתע הדלת האמריקאית בפניו.

מה קרה? פשוט מאוד :ההגיון הבסיסי של המצב התחיל סוף-סוף לתת את אותותיו. אחרי אפגניסטאן, חיפש בוש יעד חדש להפעלת הכוח האמריקאי. הוא המציא את "ציר הרשע", המורכב מעיראק, איראן וקוריאה הצפונית. (מה הקשר? לאלוהים פיתרונים.) היעד הסביר ביותר היה איראן, מפני ששיטחה מתאים ביותר להובלת הנפט של הים הכספי לאוקיינוס ההודי .שרון ניסה בכל הכוח לדחוף את ארצות-הברית בכיוון זה. אבל איראן היא אגוז קשה. עיראק היא יעד קל יותר.

אבל גם עיראק אינה אפגניסטאן. כבר התברר שאי-אפשר להכניע אותה בכמה ימי-הפצצה. חוץ מזה, אם תישבר, היא עלולה להתפרק לשלושה גורמים – מדינת-חסות שיעית בדרום, מדינה כורדית בצפון, מדינה סונית קטנה במרכז. זה יערער לחלוטין את היציבות של המרחב כולו, יפתח את העולם הערבי בפני האיום האיראני ויחשוף את תורכיה להתקוממות כורדית.

אפילו אמריקה אינה יכולה לפתוח בפעולה כל-כך מסובכת בלי תמיכת העולם הערבי. אבל ברגע שהחלו הגישושים בכיוון זה, חזר העניין הפלסטיני למרכז הבמה. כדי להבין זאת ,כדאי לצפות כמה פעמים ביום במהדורות-החדשות של תחנת אל-ג'זירה, המשדרת עכשיו כמעט לכל בית ערבי, מעומן עד מרוקו. היא מראה מה שיש, ומה שיש זה זוועה. ההרג ההמוני של הפלסטינים, ההרס הסיטוני הנגרם על-ידי הטנקים והדחפורים, הזעקות, הדמעות, ההלוויות – כל זה מופיע על המירקע מדי שעה, יחד עם פעולות הגרילה וההתאבדות של הפלסטינים. כל מהדורה היא פצצה מתקתקת מתחת לכיסאם של המלכים והנשיאים, הנראים כעלובי-נפש לעומת האריה הכלוא ברמאללה.

הממשלות הערביות חוששות שמא המשך המצב בפלסטין יגרום ל"אי-יציבות" במרחב כולו – כלומר, להתפוצצות שתפיל אותן אחת-אחת. הן אומרות לוושינגטון: במצב הזה איננו יכולות לעזור לכם להתקיף עוד עם ערבי. זה ישבור את גב הגמל.

כל זה היה ברור כבר לפני חצי שנה, אבל עכשיו זה חדר גם להכרה האמריקאית, ובינתיים גם נגלה שרון האמיתי על טפריו. בוושינגטון הבינו שצריכים לרכוש את לב ההמונים הערביים. מכאן האולטימטום לשרון, שהביא לנסיגה ממרכז רמאללה, להסרת המצור על ערפאת ולוויתור על שיבעת-הימים. זה מסביר את נאומו של בוש, שתקף בחריפות את שרון; את ההחלטה שקיבלה מועצת-הביטחון בהשראה אמריקאית למען "מדינות ישראל ופלסטין" ;את הצהרת מזכ"ל האו"ם, בשם הקונסנזוס הבינלאומי, שבה גינה בחריפות את השפלת הפלסטינים בידי ישראל.

אז מסתבר שהיתה דרושה רק סבלנות. בעוד שתהליך מחשבתי זקוק רק לכמה דקות, שינוי במדיניותה של מעצמה גדולה זקוק לחצי שנה. כמו טחנות-הצדק ,גם טחנות-השכל של מדינה גדולה טוחנות לאט. הרבה אנשים לא-הכי-חכמים צריכים להתרגל למחשבה חדשה .הרבה צוותים של מומחים צריכים להגיע למסקנות )ומומחים אינם מגיעים למסקנות הנוגדות את רצון הבוס.( לחצים בינלאומיים ולחצים פנימיים נגדיים צריכים למצוא איזון. בקיצור, תהליך.

אבל בסופו של דבר, האינטרס הלאומי הבסיסי של מעצמה גדולה יתגבר על המיכשולים, אלא אם כן רוצים השליטים להיכנס לספר נוסח "מיצעד האיוולת." השאלה היא כמה זה באמת רציני. האמריקאים יכולים להתפתות ולחשוב שדי בכמה מליצות יפות ופעולות-ראווה – נסיגה של צה"ל מגיבעה אחת לאחרת, עוד טיול של הגנרל זיני, אמירת נו-נו-נו לשרון, כדי להרגיע את הממשלות הערביות והמוניהן. החלטת סגן-הנשיא צ'ייני לפסוח על הנשיא ערפאת בביקוריו אצל המלכים והנשיא הערביים אינה מנבאה טובות. בוש עלול להחליט שכדאי לו לעשות כמה שאפשר פחות נגד שרון כדי לסבול כמה שאפשר פחות מהתקפות הלובי היהודי והנוצרי בבית. כאן יש למחנה-השלום הישראלי תפקיד חשוב.

בסופו של דבר יתגבר ההגיון המדיני. אבל זה עלול לקחת זמן – ובארץ שלנו, זמן הוא שכול, דם ודמעות.