בשעה שחטיבה סדירה של צה"ל כבשה את מחנה-הפליטים בלאטה, הופיע המח"ט בטלוויזיה ואמר שציפה כי הפלסטינים ילחמו כנמר אך התנהגו כחתול. אמירה מפחידה, מפני שהיא מגלה דבר מדהים: המח"ט אינו מבין את המערכה שהוא נתון בה. צריכים להגיד לו, בכל הכבוד: "המפקד, טעית במילחמה! איפה אתה חי?" ברור שהוא חושב שהוא נמצא במילחמה רגילה. האוייב אמור להתייצב מולו, כמו גבר, ולהסתער ברובי קלצ'ניקוב על הטנקים. אולי היה כדאי למח"ט, ולכל חבריו, כולל הרמטכ"ל וסגנו, לקרוא ספר טוב על מילחמת-גרילה. לדוגמה, ספרו של מאו צה-טונג שקבע את מישנתו של לוחם-הגרילה: לעולם אל תתמודד עם צבא סדיר. כשהצבא תוקף, אתה מתנדף. כאשר הצבא אינו מחכה לך, אתה תוקף.

למשל: הצבא מכתר את ערפאת ברמאללה? חסל טנק-מרכבה בגוש-קטיף. חטיבה שלמה עולה על בלאטה? הסתלק משם ושלח לוחם יחיד לחסל מחסום שלם בדרך לעופרה. חטיבה תוקפת מחנה-פליטים בג'נין? עוף להם מהעיניים וחדור להתנחלות עצמונה. מדברי המח"ט נובע שצמרת צה"ל לוחמת בחזית שאינה קיימת, ואינה מוכנה למאבק בחזית שישנה. משל למצביא היוצא לכבוש את סוריה ומחזיק בידיו בטעות מפה של סודאן.

מכיוון שהרמטכ"ל מופז ואלופיו אינם מבינים בכלל את טיב המאבק, הם נכשלים. מתוך תיסכול וזעם הם יורים לכל עבר ועורכים כל יום טבח קטן, בלי תכלית ובלי סיכוי להצלחה. מכיוון שלא הוכשרו לסוג כזה של מאבק, ואינם מבינים אותו, נגזר עליהם לעשות את כל השגיאות האפשריות. בזו אחר זו הם חוזרים על כל השיטות שכבר נכשלו באלג'יריה, בקניה, בדרום-אפריקה, בוויאט-נאם ובעשרות ארצות אחרות.

הם מרעיבים את התושבים כדי להכניעם ("סגר"), והופכים אותם למתאבדים-בכוח שאין להם מה להפסיד. הם הורגים את ראשי האירגונים הלוחמים ("סיכול ממוקד"), ומפנים את הדרך למפקדים יותר צעירים, יותר נחושים ויותר נמרצים. הם הורגים בסיטונות ("צריכים להחטיף להם") והופכים את קרובי ההרוגים לנוקמי-דם. ואם כך האלופים, קל וחומר "הדרג המדיני", המורכב מאלופים-גימלאים. אלה כולאים את יאסר ערפאת ברמאללה כדי להפכו ל"בלתי רלוונטי", והופכים אותו לאדם הרלוונטי ביותר במיזרח התיכון. כל ביקורת פנימית על ערפאת נעלמה. כל הפלסטינים מתייחסים עכשיו בהערצה לנשיאם, הנמצא בקירבם, סובל כמוהם ומסכן את חייו כמוהם.

ומעבר לזה: עשרות מיליוני ערבים, הרואים בכל שעה בטלוויזיה אל-ג'זירה את הדיווחים מפלסטין הנצורה, משווים את המנהיג הפלסטיני האמיץ עם שליטיהם. שליטים אלה מודאגים מאוד. הם משמיעים קול-זעקה בוושינגטון, והנשיא בוש נאלץ להזדעק לעזרתם.

שרון ובן-אליעזר קבעו שאם הפלסטינים יסבלו עוד ועוד, הם ייכנעו ויסכימו לחיות בכמה גטאות, כהצעת שרון. בפועל קורה בדיוק ההיפך: ככל שגובר עליהם הלחץ, כן מתאחדים הפלסטינים, משתכללות שיטות התנגדותם וגוברת נכונותם לסבול ולא להיכנע. אלפי פלסטינים מוכנים עכשיו לבצע פעולות שסופן מוות בטוח, ומיספרם גדל והולך. כמה ישראלים מוכנים לצאת לפעולה שאין בה שום סיכוי לצאת בחיים? הפלסטינים יודעים היטב שהם לוחמים עכשיו על עצם קיומם. הישראלים יודעים שהם לוחמים למען ההתנחלויות ולמען פוליטיקאים פושטי-רגל. ממשלת ישראל אינה יכולה לנצח במאבק הזה. אחרי מחיר נורא של שכול והרס, בסופו של דבר יגבר בציבור ההיגיון על תאוות הנקמה, הממשלה תיפול ואנחנו נעשה את השלום המצויין המוצע לנו על-ידי הסעודים.