אילו קם ערבי במאי 1967 והציע לנו שכל העולם הערבי יכיר בישראל ויכונן איתה יחסים נורמליים תמורת הכרת ישראל בקו הירוק, היינו מאמינים שהגיעו ימי-המשיח. המונים היו יוצאים לרחוב, שרים ורוקדים, כמו בכ"ט בנובמבר 1947. אבל אז קרא לנו אסון: כבשנו את הגדה והרצועה, ממשלות העבודה והליכוד ריססו אותן בהתנחלויות, וכיום נראית הצעה כזאת כמזימה אנטישמית זדונית.

מנהיגי המדינה אומרים לנו: לא לדאוג: עברנו את פרעה, נעבור גם את האמיר עבדאללה.

אז מה יקרה?

כל יוזמה בינלאומית לסיום הסיכסוך הישראלי-פלסטיני עוברת בישראל שלושה שלבים:

(א) הכחשה,

(ב) סילוף,

(ג) חיסול.

כך גם תנהג ממשלת שרון-פרס. היא יכולה לסמוך על ניסיון של 53 שנים, שבהן הצליחו ממשלות ישראל ליירט תוכניות-שלום כאלה בסיטונות. (אל לנו לחשוד, חלילה, שממשלת-ישראל לדורותיה אינה רוצה בשלום. בוודאי שהיא רוצה בשלום. היא ממש משתוקקת לשלום. בתנאי שהשלום ישאיר בידיה את כל הארץ, לפחות עד הירדן, ויאפשר לה לכסות אותה בהתנחלויות. עד כה, שום תוכנית-שלום לא הסכימה לכך.)

שלב א' נועד לגמד את ההצעה. "אין בה כל חדש," מכריזים המקורות המדיניים. "היא נועדה רק לצרכים טאקטיים". "זה טכסיס תעמולתי". אם המציע הוא ערבי: "זה נאמר לציבור הבינלאומי, אבל לא לציבור הערבי." בקיצור, "זה לא רציני". אחת הצורות הבדוקות היא להיאחז במילה, ולטעון שהיא מוכיחה שההצעה אינה כנה. למשל: לפני מילחמת יום-הכיפורים הציע הנשיא אנוור סאדאת הצעת-שלום מרחיקת-לכת. גולדה מאיר דחתה אותה מכל וכל. המיזרחנים שלה (תמיד נמצאים יצאנים אינטלקטואליים לעשות את העבודה המלוכלכת) גילו, שסאדאת מדבר על "סלאם" ולא על "צולח", ולכן אינו מתכוון לשלום-אמת. בגלל המילה הזאת נהרגו ביום הכיפורים 2000 צעירים ישראליים ורבבות מצרים. אחר-כך נחתם הסכם סלאם.

שלב א' כבר מופעל עכשיו נגד ההצעה הסעודית. תחילה נאמר שיורש-העצר עבדאללה השמיע את הדברים רק באוזני עיתונאי אמריקאי, אך לא באוזני הציבור שלו. כשהתברר שהדברים פורסמו בהרחבה בכל כלי-התיקשורת המופיעים בסעודיה ובלונדון, באה טענה אחרת. הנסיך הציע מה שהציע רק מפני שקרנה של סעודיה ירדה בדעת-הקהל האמריקאית. (כאילו שזה חשוב). בקיצור, עבדאללה לא הפך לציוני אמיתי. על כך התנהלו דיונים ארוכים בתיקשורת הישראלית. הפרשנים פירשנו, המלומדים הציגו את למדנותם. אף אחד (ממש אף אחד!) לא דיבר על תוכן ההצעה עצמה. שלב ב' עומד בסימן "הבה נתחכמה לו". אנחנו לא דוחים את ההצעה. בוודאי שלא! חלילה לנו לדחות הצעת-שלום! אנחנו רוצים שלום! אנחנו כמהים לשלום! לכן, נברך את "המגמה החיובית" שבהצעה, ונכדרר את הכדור אל מחוץ למיגרש. השיטה הכי בדוקה היא להציע פגישה עם בעל-התוכנית, כדי "לברר את הפרטים". זה נשמע תמיד הגיוני. כל אמריקאי מבין שאם שני אנשים רוצים להשכין ביניהם שלום, הם צריכים להיפגש ולדבר. מה יותר סביר מזה?

אלא שסיכסוך היסטורי בין עמים אינו דומה לריב בין שני אנשים. כל הצעת-שלום ערבית עומדת על שתי רגליים: ישראל תחזיר את השטחים שכבשה והערבים יכירו בישראל ויכוננו איתה שלום ונורמליזציה. הנורמליזציה כוללת, כמובן, פגישה בין מנהיגים. כאשר ממשלת ישראל דורשת להיפגש עם המנהיגים הערבים "כדי לברר פרטים", היא מנסה למעשה לקבל את התמורה (נורמליזציה) מבלי לספק את הסחורה (החזרת השטחים). התחכמות נהדרת. ואם המנהיגים הערבים מסרבים להיפגש, זה הרי מוכיח שאין ממש בהצעת-השלום שלהם.

הרבה הצעות-שלום נפלו לתוך המלכודת הזאת. בן-גוריון הציע להיפגש עם מוחמד נגיב (שליט מצריים אחרי המהפכה), כמה ראשי-ממשלות הציעו להיפגש עם חאפז אל-אסד. רק סאדאת התחכם למתחכמים ובא לירושלים ביוזמתו. בכך הפך את הקערה על פיה והכריח את ישראל להחזיר את כל סיני.

כאשר קיבלה מועצת-הביטחון של האו"ם את ההחלטה 242, ממשלת-ישראל לא קיבלה אותה. רק כעבור זמן, ובלית ברירה, קיבלה אותה "לפי הפירוש הישראלי". זה נאחז בעובדה שבנוסח האנגלי נשמט ה"א הידיעה – "שטחים כבושים" במקום "השטחים הכבושים" – כדי לטעון שצריך להחזיר רק חלק מהשטחים, ובעצם רק את קצתם, ובעצם לא צריך להחזיר כלום. (בשפה הרוסית לא קיים ה"א הידיעה, רק בנוסח הצרפתי נאמר "השטחים הכבושים", בה"א הידיעה.) השיטה המועדפת היא להוציא להצעת-השלום את הנשמה, לאט-לאט. לדבר עליה בלי סוף. לפרש אותה כך ולפרש אותה אחרת. לסחוב את המשא-ומתן עוד ועוד. להעמיד תנאים שהצד השני אינו יכול לקבלם. עד שהיוזמה נופחת את נישמתה בקול דממה דקה. כך קרה לוועדת-הפיוס של האו"ם בלוזאן, כך קרה לרוב תוכניות-השלום האירופיות והאמריקאיות.

שלב ג' : אם כל זה לא עוזר, בא שלב החיסול. מה שנקרא בימינו "סיכול ממוקד" או "וידוא הריגה".

נגד משכין-השלום הראשון, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, הופעל "הסיכול הממוקד" פשוטו כמשמעו: הוא נורה ונהרג. המחסלים היו "פורשים". אבל בן-גוריון לא הזיל דימעה. בדרך כלל השתמשו ממשלות-ישראל בשני טורפדות קטלניים שבמחסניה: הקונגרס האמריקאי והתקשורת האמריקאית. ויליאם רוג'רס, שר-החוץ של הנשיא ניקסון, הציע, למשל, תוכנית-שלום שדרשה מישראל לחזור לקו הירוק "עם שינויים בלתי-מהותיים". ישראל ירתה את הטורפדים והטביעה את רוג'רס ואת התוכנית שלו גם יחד. במקומו בא הנרי קיסינג'ר, יהודי מגלומני, וחסל סדר השלום.

האם ניתן להטביע גם את היוזמה הסעודית? אם הסעודים ידבקו בה, לא יהיה קל ליירט אותה. הפעם אין זו פריגטה קטנה, אפילו לא משחתת, אלא נושאת-מטוסים אימתנית. כדי לטרפד אותה, יהיה צורך במאמץ גדול.

אבל שימעון פרס ומישרד-החוץ שלו מיומנים בכגון אלה, הם עוסקים בזה כבר עשרות שנים. אריאל שרון ידחוף אותם. מיפלגת-העבודה המסמורטטת, בהנהגת שרון-זוטא, תצטרף למקהלה. מול פני הסכנה הנוראית של סיום הכיבוש, תתייצב גם התיקשורת מאחורי הממשלה.

איש אינו מתקומם, איש אינו זועק. השיח הציבורי האמיתי מת מזמן. מה שנותר ממנו הוא ויכוח בין ימין לימין מטורף, עם שמאלן מימסדי כקישוט. יצר-הקיום הלאומי קהה. 35 שנים של כיבוש והתנחלות שחקו את התבונה הלאומית עד דק והמליכו במקומה את היוהרה והאיוולת. הזדמנות גדולה, אולי חד-פעמית, עלולה לרדת לטימיון. מאות, אלפים, אולי רבבות עלולים לשלם על כך בחייהם. הם כבר לא ירקדו ברחובות.