בשבוע שעבר עברתי אי-שם באירופה ליד אגם קפוא. סיפרו לי שלפני כמה ימים בלבד אפשר היה להתהלך עליו. אך מזג-האוויר השתנה, ושיכבת הקרח החלה נמסה. היא כיסתה עדיין את כל האגם, אך בכמה מקומות כבר ניתן היה לשבור אותה במקל. שלטי-אזהרה גדולים הזהירו שהעולה עליה עושה זאת על אחריותו. היא עלולה להיבקע. תושבי הסביבה סיפרו על אנשים שנבלעים במים וטובעים, אבל הם הבטיחו שבעוד כמה ימים או שבועות הקרח ייעלם, והאגם היפהפה יחזור לחיים.

המצב בארץ דומה עכשיו למצב הזה. הקרח עדיין מכסה את כל המדינה, אך הוא נמס והולך. הקרח הוא השקר הגדול של אהוד ברק וחבר מרעיו. השקר הזה הולך ונבקע. עוד מעט לא יישאר ממנו שריד וזכר.

כאשר חזרה חבורת פושטי-הרגל מקמפ דייוויד, הם פיברקו את האגדה שהפכה מאז לאמת מקודשת, תורה מסיני. כמו עשרת הדיברות של משה, כך שמונה האמיתות של ברק: הפכתי כל אבן בדרך לשלום, הגשתי הצעות נדיבות מאין כמותן, הרחקתי לכת יותר מכל ראש-ממשלה קודם, הצעתי לפלסטינים כמעט כל מה שרצו, ערפאת דחה את כל ההצעות, ערפאת אינו רוצה בשלום, הפלסטינים רוצים לזרוק אותנו לים, אין לנו פרטנר לשלום. אילו אמר זאת בנימין נתניהו, זה לא היה משפיע. נתניהו ידוע כנוכל. אילו אמר זאת אריאל שרון, זה לא היה מעורר אמון, כי שרון ידוע כמי שאינו מבדיל בין אמת ושקר. אבל כאשר זה בא מפי ראשי מיפלגת העבודה, אשר רוממות השלום בפיהם, זה גרם להתמוטטות מחנה-השלום המימסדי.

בינתיים התפרסמו הרבה עדויות על מה שהתרחש באמת בקמפ דייוויד, וביניהן עדויות של עדי-ראייה אמריקאים פרו-ישראליים. מכולן עולה שהצעות ברק היו רחוקות מן המינימום ההכרחי לעשיית שלום: סוף הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל, מסירת כל השטחים הכבושים (שהם 22% בלבד מפלסטין המנדטורית) למדינה זו, החזרת הקו הירוק (עם אפשרות של חילופי-שטחים מוסכמים), הפיכת ירושלים המיזרחית לבירת פלסטין, החזרת המתנחלים והחיילים לישראל, סיום הטרגדיה של הפליטים בצורה שלא תפגע בישראל. כאשר התפוצץ השקר הגדול, הופץ שקר חילופי: כמה חודשים אחרי קמפ דייוויד התחדשו השיחות בטאבה, שם הציעו אנשי ברק הצעות נדיבות מאין כמותן, נתנו לפלסטינים את הכל, אבל ערפאת סירב לחתום. זאת אומרת שערפאת אינו רוצה בשלום וגו'.

עכשיו בא מוראטינוס, שליח האיחוד האירופי לענייני המיזרח התיכון, וקבר גם את השקר הזה. האיש, שהיה בטאבה אך לא השתתף בעצמו בשיחות, פירסם דו"ח ארוך ומפורט על מה שהתרחש שם באמת. המסקנה החד-משמעית היא שבטאבה, תחת לחץ האינתיפאדה שפרצה בינתיים, התקרבו שני הצדדים זה לזה באופן דרמטי. אמנם נותר פער בין עמדותיהם כמעט בכל התחומים, אבל זה היה פער כמותי, לא איכותי. ברור לחלוטין שהמשך המשא-והמתן היה מביא, תוך ימים או שבועות, להסכם היסטורי.

מה קרה? האם נכון ש"ערפאת סירב לחתום"? לא היה ולא נברא. ערפאת לא סירב לחתום. הוא רצה להמשיך במשא-ומתן עד שיושג הסכם שניתן לחתום עליו. לא ערפאת הפסיק את המשא-ומתן ברגע קריטי זה, כשהאור בקצה המינהרה כבר סינוור את עיני הנושאים-ונותנים, אלא ברק. הוא הורה לאנשיו להפסיק ולחזור הביתה. מדוע?

שיחות-טבה החלו בצל האינתיפאדה, שפרצה אחרי פלישת שרון להר-הבית בחסות ברק, ואחרי הריגת שיבעת הערבים בהר-הבית על-ידי השוטרים של בן-עמי. תקריות-דמים אירעו מדי יום.

שיחות טאבה התנהלו "תחת אש" – דבר שהוא די רגיל בהיסטוריה. הרי את המשא-והמתן מנהלים כדי לשים קץ לאש. באותו יום נרצחו שני ישראלים שנכנסו לעיר פלסטינית. לדברי הפלסטינים, היתה זאת נקמה על רצח מנהיג מקומי. אך זה הספיק לברק כדי לצוות על הפסקת המשא-ומתן. מה היתה הסיבה האמיתית? את התשובה יש לחפש בנפשו של אהוד ברק. זאת היתה אצלו תופעה חוזרת: בכל פעם שהתקרב להסכם, הוא ברח ברגע האחרון.

זה התחיל עוד בראשית כהונתו כראש-הממשלה. כזכור (או כנשכח) הוא רצה לעשות הסכם עם הסורים תחילה, כדי לבודד את הפלסטינים. התנהל משא-ומתן, הושג כמעט הסכם מלא, ואז לפתע התפוצץ הכל. אסד רצה להגיע לשפת הכינרת, ברק רצה לעצור אותו מאה מטרים משם. בגלל מאה מטרים אלה מנע ברק ברגע האחרון את ההסכם ההיסטורי שהיה בהישג יד. (ליצנים אומרים עכשיו שניתן היה להסכים לקו החוף של אז, מכיוון שבינתיים נסוג קו החוף בכמה מאות מטרים.) אותו הדבר בדיוק אירע בקמפ דייוויד. אפשר היה להשיג הסכם. כל המשתתפים בשיחות האמינו שאכן ההסכם כבר עומד בשער. ואז קרה משהו לברק. כפי שמעידים המשתתפים הישראליים (וכפי שאישר לי יאסר ערפאת לפני כמה ימים) ברק פשוט ניתק את עצמו מהעולם. הוא הסתגר בביקתתו, לא התגלח וסירב לקבל גם את עוזריו הקרובים ביותר. זה קרה שוב בטאבה. ברגע שההסכם התקרב והיה בהישג יד, ברק ניתק את המגעים. התירוץ אינו חשוב.

כאשר אותה התופעה חוזרת על עצמה שלוש פעמים, זה אומר דרשני.

אפשר לקרוא לזה "מישדל נסוג". רגע לפני הגמר ברק נסוג. אינני פסיכיאטר ואינני מוסמך לדון בבעיות נפשיות. אבל נראה שבכל פעם, כשראה ברק לפניו את מחיר השלום, הוא נרתע ברגע האחרון מפני האחריות ההיסטורית. נוצר דיסונאנס בין מחיר השלום (הנסיגה מהשטחים הכבושים, פינוי התנחלויות, ויתור על ירושלים המיזרחית ומיתחם המיסגדים, החזרת מיספר מוסכם של פליטים) ובין המושגים שעליהם חונך. הוא לא עמד באחריות ונשבר. וכל אותו זמן, יש לזכור, הרחיב את ההתנחלויות בקצב מטורף. כדי להוסיף חטא על פשע, הוא חיפה על קריסתו האישית בהפצת השקר הגדול, שגרם לקריסה לאומית.

עכשיו מתחיל השקר להיסדק. פתיחת הדיון הגלוי על פישעי-המילחמה, הכרזת מאות החיילים על סירובם לשרת בשטחים הפלסטיניים, קריאת האלופים (מיל') לסיום הכיבוש, הרוחות החדשות בכלי-התיקשורת, התייצבותם של אמנים אמיצים נגד הכיבוש, ההפגנה הגדולה הראשונה של 27 אירגוני-השלום (ובהם "גוש שלום"), ואחריה ההפגנה הגדולה של "שלום עכשיו" – כל אלה מעידים שהקרח מתחיל להמס. זוהי רק ההתחלה. עכשיו הזמן לכל האנשים שהיו בהמתנה להצטרף לפעולה. כדיברי צ'רצ'יל אחרי הניצחון במצריים: "זה לא הסוף. זו אפילו לא התחלת הסוף. אולם, אולי, זהו סוף ההתחלה."