בסרטי המערב הפרוע רואים מדי פעם סצנה ובה אינדיאני מצמיד את אוזנו לאדמה ושומע ממרחק של עשרות קילומטרים שרכבת מתקרבת. אני למדתי במרוצת השנים לחקות את האינדיאני הזה. אני משתדל לשמוע מהפכים בדעת-הקהל זמן רב לפני שהם נראים בשטח. לא לנבא. לא לנחש. לשמוע.

עכשיו אני שומע שמתקרב גל גדול של התנגדות למילחמה העקובה-מדם בפלסטינים ("מילחמת שלום ההתנחלויות"). התמרדות סרבני השרות בשטחים הפלסטיניים היא סימן חשוב, אחד מני רבים.

ראינו בעבר כמה וכמה גלים כאלה, המתחילים ברעש עמום והופכים במהירות לקול ציבורי אדיר. גל כזה נוצר בפרשת-לבון ושטף את בן-גוריון מהשילטון. גל כזה הכניס את משה דיין למישרד-הביטחון ערב מילחמת ששת-הימים ("נשות וינדזור העליזות"), וגל דומה גירש אותו ואת גולדה מהשילטון, בעיקבות מילחמת יום-הכיפורים ("תנועות המחאה"). גל כזה הוציא את צה"ל מביירות, וכעבור שנים מדרום-לבנון ("ארבע אמהות"). עכשיו זה קורה שוב. אפשר להשוות את המכניזם לתימסורת של גלגלי-שיניים. גלגל-שיניים קטן, בעל הנעה עצמית חזקה, מסובב גלגל יותר גדול, המסובב גלגל עוד יותר גדול, וכן הלאה, עד שהמימסד כולו משנה כיוון. כך זה בארץ, כך זה בכל המדינות הדמוקרטיות (ע" ערך מילחמת-ויאטנאם).

זה מתחיל תמיד במיעוט קטן של משוגעים-לדבר. הם מרימים את קולם הדל. התיקשורת מתעלמת מהם, הפוליטיקאים צוחקים מהם ("קבוצה שולית ורעשנית"), מיפלגות מהוגנות ואירגונים ממוסדים מעקמים את האף ומסתייגים מ"הסיסמאות הרדיקליות". אבל לאט-לאט זה מתחיל להשפיע. בכנסים ובוועידות צץ הנושא וגורם לוויכוחים ולניסיונות-השתקה.

אנשים נוטשים את האירגונים המהוגנים (רוצה לומר: המכורים למימסד) ועוברים למחנה הלוחם. זה מכריח גם את ראשי האירגונים להקצין את קולם ולעלות על הגל. זה פושט בקרב המיפלגות. פוליטיקאים הרוצים להיבחר מחדש מאמצים לעצמם את הסיסמאות החדשות. עיתונאים מרכזיים, המשמשים כשבשבות-רוח, מריחים את השינוי ומתאימים את עצמם בעוד מועד לרוח החדשה. האנתרופולוגית הנודעת מרגרט מיד ניסחה זאת כך: "לעולם אל תפקפקו בכך שקבוצה קטנה של אזרחים בעלי-מחשבה, שאיכפת להם, יכולים לשנות את העולם.

למעשה, מעולם לא בא שינוי בדרך אחרת." והפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר אמר: "כל אמת עוברת שלושה שלבים: ראשית, לועגים לה. שנית, מתנגדים לה באופן קיצוני. שלישית, מקבלים אותה כמובנת-מאליה."

עכשיו זה קורה אצלנו שוב. קשה לקבוע את המועד המדוייק שבו זה התחיל. אולי אחרי הריסת 50 הבתים במחנה-הפליטים ברפיח. או באסיפה הגדולה ב"צוותא" בתל-אביב מטעם "גוש שלום", שבה קרא אל"מ יגאל שוחט לחבריו, טייסי חיל-האוויר, לסרב למלא פקודות בלתי-חוקיות בעליל, כגון הפצצת ערים פלסטיניות, ושבה קרא הפילוסוף עדי אופיר לכוחות-השלום לאסוף נתונים ולפתוח תיקים לקצינים המבצעים פישעי-מילחמה. פיתאום התעורר ציבור גדול לאפשרות שמבוצעים פישעי-מילחמה בשמנו. המחסום נפרץ, החל דיון ציבורי על תופעה ממאירה זו, וממילא על הכיבוש כולו. הודעת חמישים אנשי-מילואים, קצינים וחיילים, על סרובם לשרת בשטחים הפלסטיניים פרצה סכר. מיספר הסרבנים גדל במהירות, התופעה זיעזעה את אושיות המימסד הצבאי-מדיני. הסרבנים אינם "אנשי שוליים". הם אנשים מלב-ליבו של הציבור. בפעם הראשונה ראו ראשי המימסד

בחלומות-הבלהות שלהם אפשרות של התקוממות גדולה של חיילים, האומרים: עד כאן. לא עוד. כאשר הראו מישאלי דעת-הקהל שקרוב לשליש הציבור תומך בסרבנים אלה, גברה הבהלה. באותו זמן החלו מאות לבקר אצל יאסר ערפאת הנצור. אחר-כך באה ההפגנה הגדולה המשותפת של אירגוני-השלום, ובה יהודים וערבים ("הכיבוש הורג את כולנו!"). אירגונים שהתרגלו ב-16 החודשים האחרונים להפגנות של מאה, מאתיים איש ראו לפניהם עשרת-אלפים מפגינים נלהבים, שפרשו מן הייאוש וקראו לפעולה. הפגנה זו השפיעה, כמובן, על "השמאל הממלכתי", שנאלץ להתמודד עם מצב-הרוח החדש של קהל-היעד שלו. זוהי התחלה של תהליך. איש אינו יכול לדעת עדיין מה תהיה עוצמתו ולאן יגיע. אבל דבר אחד ברור: נפל דבר.