לפני כמה שבועות קרה משהו מוזר: ישראל גילתה שאיראן היא השטן הגדול. זה קרה לפתע פיתאום. לא קדמה לזה שום ידיעה סנסציונית, שום גילוי חדש. כמו על פי פקודה בתרגילי-סדר, הגוש הישראלי כולו שינה כיוון. כל הפוליטיקאים, כל האלופים, כל התיקשורת המודרכת, יחד עם חבורת הפרופסורים הפנויים-להובלה – כולם גילו בן-לילה שאיראן היא סכנה מיידית, מוחשית ונוראית.

במיקריות מופלאה נתפסה בדיוק באותו הרגע אוניית-הנשק, שהובילה, כביכול, נשק איראני לערפאת. ובוושינגטון מסתובב שימעון פרס, אדם לכל עת ומשרתם של כל האדונים, ומטריד כל דיפלומט עובר ושב בסיפורים על אלפי הטילים שמספקת איראן לחיזבאללה. כן, כן, חיזבאללה (שהנשיא בוש כלל אותו ברשימת "אירגוני הטרור") מקבלת נשק נוראי מאיראן (שהנשיא בוש כלל אותו ב"ציר-הרשע") כדי לאיים על ישראל, חביבת הקונגרס.

זה נשמע קצת מטורף? בהחלט לא. יש שיטה בשיגעון זה.

לכאורה, זה עניין פשוט. אמריקה אחוזה עדיין חמת-זעם בעיקבות פיצוץ המיגדלים-התאומים. היא נחלה ניצחון מדהים באפגניסטאן, מבלי להקריב אף חייל אמריקאי אחד. עכשיו היא עומדת, זועמת ושיכורת-כוח, ואינה יודעת את מי להתקיף. עיראק? קוריאה הצפונית? סומליה? סודאן?

הנשיא בוש אינו יכול להפסיק עכשיו, מפני שאי-אפשר להשבית את העוצמה האדירה. מה גם שלא הצליח להרוג את בן-לאדן. המצב הכלכלי בבית הורע מאוד, יש סקנדל ענקי ("אנרון"), ולא כדאי לתת לציבור האמריקאי להרהר בכגון אלה. והנה באה הצמרת הישראלית ואומרת: האויב הוא איראן. שם יש לתקוף.

מי החליט על כך? מתי? איך? ובעיקר - איפה? ברור שלא בירושלים, אלא בוושינגטון. גורם חשוב במימשל האמריקאי נתן לישראל את הסימן לפתוח במיתקפה פוליטית מאסיבית, כדי ללחוץ על הקונגרס, התיקשורת ודעת-הקהל האמריקאית. מי הגורם הנעלם הזה? במה הוא מעוניין?

זה מחייב הסבר מקיף יותר. המשאב החדש החשוב ביותר בעולם הוא שדה-נפט אדיר-ממדים באיזור הים הכספי, המתחרה בגודלו במצבור הסעודי. צפוי שב-2010 יופקו שם 3.2 מיליון חביות מפט ליום, נוסף על 4850 מיליארד רגל מעוקב של גז טבעי בשנה. מנוי וגמור עם ארצות-הברית (א) להשתלט על המצבור הענקי הזה, (ב) לגרש ממנו את כל המתחרים האפשריים, (ג) להבטיח את האיזור מבחינה מדינית-צבאית ו(ד) לפתוח לו דרך אל הים הפתוח.

על המערכה הזאת מנצחת חבורה של אנשי-הנפט הבכירים, שמישפחת בוש שייכת אליה. קבוצה זו בחרה בשעתו בבוש-האב, והיא שבחרה גם בבוש-הבן. הנשיא הוא אדם פשטני, עולמו הרוחני רדוד והצהרותיו פרימיטיביות עד כדי קאריקטורה, בנוסח סרטי המערב הפרוע. זה טוב להמונים. אך האנשים המפעילים אותו הם מתוחכמים מאוד-מאוד, והם המכוונים את צעדי המימשל.

פיצוץ המיגדלים-התאומים הקל מאוד על מלאכתם. אוסמה בן-לאדן לא הבין כלל שהוא משרת את האינטרס האמריקאי. אילו הייתי מאמין ב"תיאוריה של הקונספירציה", הסבורה שחבורות של קושרים מנהלות את העולם, הייתי יכול לחשוב שבן-לאדן הוא סוכן אמריקאי.

מכיוון שאינני מאמין בכך, אני יכול רק להתפעל מצירוף המיקרים. "המילחמה בטרוריזם" של בוש היא האמתלה המושלמת למערכה שתיכננו מפעיליו. בחסות המילחמה הזאת השתלטה אמריקה לחלוטין על שלוש המדינות המוסלמיות הקטנות, הסמוכות למצבור-הנפט: תורכמניסטאן, אוזבקיסטאן וקירגיזיסטאן. האיזור כולו הוא עכשיו בשליטה מדינית-צבאית אמריקאית מוחלטת. כל המתחרים הפוטנציאליים – וביניהם רוסיה וסין – סולקו מהשטח.

האמריקאים מתחבטים זה זמן רב בקביעת הדרך הטובה ביותר להובלת הנפט לים הפתוח. מבין הכיוונים האפשריים, נפסל כל נתיב העלול לתת דריסת-רגל לרוסים. בין אמריקה ורוסיה עדיין נטושה אותה ההתחרות שנקראה, במאה ה-19, "המישחק הגדול", כשהתנהלה באיזור זה בין האימפריה הבריטית וממלכת הצאר. עד לא מכבר נשקל הכיוון מערבה, לים השחור ולתורכיה. האמריקאים לא התלהבו, בלשון המעטה. רוסיה קרובה מדי.

הכיוון הטוב ביותר הוא דרומה, אל האוקיינוס ההודי. איראן לא הובאה בחשבון, מכיוון שהיא נשלטת על-ידי הקנאים האיסלאמיים. נותר הנתיב האלטרנטיבי: דרך אפגניסטאן והפינה המערבית של פאקיסטאן (חבל בלוצ'יסטאן). על כך ניהלה אמריקה, בשקט-בשקט, משא-ומתן עם הטליבאן. הוא לא הניב תוצאות. והנה פרצה "המילחמה בטרוריזם", האמריקאים כבשו את אפגניסטאן, מינו בה ממשלה של סוכניהם, וכופפו גם את שליט פאקיסטאן לרצונם.

מי שמעיין במפת הבסיסים הצבאיים הגדולים, שהקימו האמריקאים לשם ניהול "המילחמה בטרוריזם", מגלה דבר מעניין מאוד: הבסיסים חופפים בדיוק נמרץ את נתיב צינור-הנפט העתידי לאוקיינוס ההודי. בזה היה העניין נגמר, אבל התיאבון בא עם האוכל. האמריקאים הסיקו מהניסיון האפגני שתי מסקנות מעשיות: (א) היא יכולה עכשיו להכניע כל מדינה באמצעות פצצות מתוחכמות, מבלי לסכן אף חייל אחד, ו(ב) באמצעות הכוח והכסף אפשר למנות בכל ארץ ממשלה שתשרת את אמריקה. וכך עלה בוושינגטון רעיון חדש: למה, בעצם, להניח צינור ארוך מסביב לאיראן (דרך תורכמניסטאן, אפגניסטאן ופאקיסטאן), אם אפשר להניח צינור הרבה יותר קצר דרך איראן עצמה? בשביל זה צריכים רק לסלק את מישטר האייתוללות ולמנות ממשלה פרו-אמריקאית חדשה. בעבר חשבו שזה בלתי-אפשרי. בעיקבות הניסיון האפגני, זה נראה עכשיו אפשרי בהחלט. צריכים רק להכשיר את דעת-הקהל האמריקאית ולרכוש את תמיכת הקונגרס בהתקפה על איראן. לשם כך דרושים שרותיה הטובים של ישראל. יש לה השפעה אדירה בקונגרס ובתיקשורת. כך זה עובד: אלופים ישראליים מכריזים מדי יום שאיראן מייצרת נשק להשמדה המונית ומאיימת על המדינה היהודית בשואה שניה. שרון מכריז שתפיסת אוניית-הנשק האיראנית מוכיחה כי ערפאת הוא חלק מהקשר האיראני.

פרס מספר שהטילים האיראניים מאיימים על כל העולם. מדי יום מספר עיתון כלשהו שבן-לאדן נמצא באיראן או אצל החיזבאללה בלבנון.

הנשיא בוש יודע לתגמל את נאמניו. שרון קיבל ממנו יד חופשית לדיכוי העם הפלסטיני, כליאת ערפאת, רצח פעילים פלסטיניים והרחבת רשת ההתנחלות. עיסקה פשוטה: אתה מגיש לי את הקונגרס והתיקשורת באמריקה, אני מגיש לך את הפלסטינים על צלחת.

זה לא יכול היה לקרות, אילו היתה אמריקה זקוקה עדיין לבעלי-ברית באירופה ובעולם הערבי. אבל באפגניסטאן למדה אמריקה שהיא אינה זקוקה עוד לאיש. היא יורקת בפני הממשלות הערביות העלובות, הסמוכות על שולחנה, והיא מצפצפת גם על אירופה. מי צריך את הצבאות העלובים של בריטניה וגרמניה, כאשר אמריקה לבדה חזקה יותר מכל צבאות העולם ביחד?

הרעיון של שותפות אמריקאית-ישראלית נגד איראן אינו חדש לשרון. עוד ב-1981, כאשר אך התמנה לשר-הביטחון, הוא הציע לפנטגון תוכנית נועזת: במיקרה של מות חומייני ימהר צה"ל לתפוס את איראן, כדי לקדם את פני ברית-המועצות. צה"ל ימסור את השטח לאמריקאים, כאשר יספיקו להגיע. לשם כך יוקמו בישראל מחסנים-חירום של נשק אמריקאי מתוחכם, שיישארו תחת שליטה אמריקאית אך ישמשו למיבצע זה. האמריקאים לא קיבלו אז את הרעיון. עכשיו קם שיתוף-פעולה זה על רקע שונה.

מה המסקנה הנובעת מכל זה לגבינו? קודם כל, שאנחנו נהיה בקו החזית של המילחמה. מעבר לחילופי הקללות בין "שני הרמטכ"לים הפרסיים" (כפי שמתלוצצים בצמרת צה"ל), תגובת איראן על התקפה אמריקאית עלולה לפגוע בנו קשה. יש טילים. יש נשק כימי וביולוגי.

שנית, שמי שרוצה בשלום ישראלי-פלסטיני, אל לו לסמוך על אמריקה. עכשיו תלוי הכל בנו, הישראלים והפלסטינים. הדם שלנו יקר מהנפט של הים הכספי. לנו, לפחות.