לפני הרבה שנים התעניינתי בענף צבאי הקרוי "לוחמה פסיכולוגית", שכל הצבאות בעולם מקדישים לו משאבים רבים. לוחמה פסיכולוגית היא ההיפך מהסברה. הסברה מבקשת לשכנע את הצד השני שאנחנו צודקים. לוחמה פסיכולוגית היא זרוע לוחמת כמו חיל-האוויר וגייסות-השיריון. לכל אלה יש אותה המטרה: לשבור את האויב ולהכריח אותו להיכנע לתכתיבנו.

כדי להשיג מטרה זו, משתמשת זרוע זו באמצעים פסיכולוגיים כדי לפרק אחדות האויב ולזרוע חשדות ואי-אמון בין חלקיו. המשימה העיקרית היא לשבור את המנהיג של היריב, לערער את האמון בו ולהשניא אותו על לוחמיו, אזרחיו ואוהדיו בעולם. איך עושים זאת? סיפרי-ההדרכה מפרטים את השיטות: מנהיג היריב הוא מושחת. הוא שולח לוחמים למות בשעה שהוא עצמו נהנה מהחיים. הוא גונב את כספי העם ומחביא אותם בחשבונות בחו"ל. אנשיו הם חבורה של גנבים, העושים חיים משוגעים ומסתובבים במלונות-פאר בעולם בשעה שהעם גווע מרעב. המנהיג הוא אדם בזוי, מגעיל, אכזר, חלוש, עריץ, עלוב, שפל. על הסיפורים האלה חוזרים אלפי פעמים, שותלים אותם בכלי-תקשורת "ניטרליים" כביכול, בעולם כדי שיחזרו הביתה ממקורות "אובייקטיבים". האם זה נשמע מוכר?

כמובן. כמעט כל ה"הסברה" הישראלית עוסקת מזה שנים בדמוניזציה של אדם אחד: יאסר ערפאת. כל השיטות הקלאסיות של הלוחמה הפסיכולוגית, בתוספת כמה המצאות ישראליות מקוריות, מופעלות למטרה האחת הזאת. לא נגד הפלסטינים, אפילו לא נגד ההנהגה הפלסטינית, אלא נגד האיש יאסר ערפאת. למנהלי מיבצע זה לא איכפת אם ערפאת הוא נחמד או לא-נחמד, יפה או מכוער, שוחר-שלום או מחרחר-מילחמה, הישר-באדם או שודד-דרכים. יתכן מאוד ששרון מעריץ אותו בסתר ליבו. (ב-1976 ביקש ממני לסדר לו פגישה איתו, כדי להציע לו להפוך לנשיא מדינה פלסטינית מעבר לירדן.) זה לא הפריע לו להצהיר השבוע שהיא מצטער על כי לא הצליח להרוג אותו בביירות.

ערפאת מסומן כמטרה בגלל סיבה אחת ויחידה: הוא הקודקוד של העם הפלסטיני. הריסת הקודקוד תביא לשבירת המערך הפלסטיני הלוחם כולו. במהלך מילחמה, קל וחומר במהלך מילחמת-שיחרור לאומית, האמון במנהיג הוא מרכיב חיוני לעמידה איתנה מול כוחות אדירים. בלעדיו יתפרק המחנה לאלף רסיסים. אלף טילים לא יעשו זאת. בתוך הזירה הישראלית והעולמית זכתה המערכה הזו בהצלחה רבה. הסיפור על ערפאת המושחת, העומד בראש "רשות מושחתת", כשהוא מוקף בכנופיה של גנבים, הופץ בעולם בשיטתיות חסרת-ליאות, עד שהמילים "רשות פלסטינית", "ערפאת" ו"שחיתות" הפכו מלים נרדפות. בימים אלה ניתן למדוד את ההצלחה. אילו כלאו את ערפאת ברמאללה לפני עשר שנים, היו בכל בירות אירופה נערכות הפגנות-מחאה סוערות,ותמונות ערפאת היו נישאות בהן לצד תמונות צ'ה גווארה ונלסון מנדלה. איפה הן היום?

בתוך ישראל היתה ההצלחה גדולה עוד יותר. השינאה לערפאת מאחדת את כל חלקי העם, מהימין הקיצוני עד השמאל המימסדי. מחקר העלה שמתוך 300 מאמרים של "שמאלנים" על הבעיה הפלסטינית, 284 הכילו השמצה נגד ערפאת. כדרך הנוצרים, המצטלבים בהיכנסם לכנסיה, חייב השמאלן הישראלי המצוי להכריז ש"אני בעד שלום עם הפלסטינים, אבל מתעב את ערפאת המושחת", "האינתיפאדה צודקת, אבל את המישטר המושחת של ערפאת צריכים לסלק" - מין תשלום מס לקונסנזוס.

האנשים הכותבים זאת אינם תופסים, כמובן, שהם משרתים את המערכה לשבירת העם הפלסטיני בנקודה המכרעת. אפשר להתייחס לערפאת בחיוב או בשלילה. אפשר למתוח עליו ביקורת מכיוונים שונים. הוא איננו דמות רומנטית כמו צ'ה גווארה (שמת בנסיבות אוויליות) או נלסון מנדלה (שתפקידו היה קל לאין שיעור מזה של ערפאת). הוא איננו כוכב של טלוויזיה. הוא בסך הכל מנהיג העם הפלסטיני, שנבחר ברוב עצום בבחירות חופשיות תחת פיקוח של ג'ימי קארטר. השחיתות ברשות הפלסטינית אינה עולה על זו הקיימת במצריים ובירדן, ונופלת מזו הקיימת בארצות-הברית (פרשת אנרון), צרפת (פרשת שיראק), גרמניה (פרשת קוהל) וישראל (ש"ס). בעיצומה של מילחמת-שיחרור לחיים ולמוות, זוהי תופעה הסובלת דיחוי.

הפלסטינים עצמם מבינים זאת היטב. בציבור הזה – היעד העיקרי של הלוחמה הפסיכולוגית הישראלית – מסברר עכשיו שהיא נכשלה לגמרי. שרון חשב שכליאת ערפאת ברמאללה תציג אותו ככלי ריק, "מסמורטט", "לא-רלוונטי", ותאפשר להחליף אותו בחבורה של משת"פים. קרה, כמובן, ההיפך: מהשייח' יאסין ועד לאנשי החזית העממית, התלכד העם הפלסטיני סביב מנהיגו בשעת-מיבחן. אפילו הרטינה המתמדת של אינטלקטואלים פלסטיניים מסויימים, שגם הם שירתו בתמימותם ובלי דעת את הלוחמה הפסיכולוגית הישראלית, השתתקה.

שיטות כאלה הופעלו נגד צ'רצ'יל, וגם נגד קסטרו והן לא הפילו אותם. הם לא יפילו מן הסתם את ערפאת. חבל על הזמן.