בספר "מילחמה ושלום" מתאר טולסטוי את הקרב על בורודינו, אחד הקרבות האכזריים ביותר בהיסטוריה, שבו הבקיע נפוליון את דרכו למוסקווה. בעיצומו של הקרב הנורא מחפש גיבור הספר את המצביא הרוסי, קוטוזוב. הוא מוצא אותו יושב על כסא בראש גיבעה, משקיף בשקט על המתרחש ואינו עושה דבר. הגיבור מתפלא, כמובן, על חוסר-מעש זה, ואז מסביר לו המצביא הדגול שבשלב הזה אין לו מה לעשות. הקרב הוא התנגשות בין שתי מאסות אנושיות אדירות, והמאסה החזקה והנחושה יותר תנצח.

נזכרתי בסצנה זו כאשר ביקרתי השבוע אצל יאסר ערפאת ברמאללה. הלישכה היתה שקטה, הפעילות בה רגילה. הראיס היה רגוע מכפי שראיתיו בפעמים קודמות. לא ניכר הרעד בשפתיו, גם לא העייפות. הוא הזכיר לי את פגישתנו הראשונה בביירות הנצורה, ביולי 1982, בעיצומו של הקרב. הוא התבדח כאשר הוביל אותנו לחלון כדי להראות לנו את הטנקים הישראליים, שהוצבו במרחק של מאה מטרים ממנו, כשתותחיהם מכוונים אליו.

כמה מהעיתונאים הבכירים, שנלוו אל מישלחת "גוש שלום", התרשמו שהוא חדל להילחם, שהוא "השלים עם גורלו". אילו פגשו את קוטוזוב בקרב ההוא, היו אומרים, מן הסתם, שהוא גמור, מצביא מוכה שהשלים עם תבוסתו.

מילחמת ישראל-פלסטין, הנמשכת מזה 120 שנה, הגיעה לאחד משלביה המכריעים. זו מול זו עומדות שתי מאסות גדולות: כוח שאי-אפשר לעצור אותו וכוח שאי-אפשר להזיז אותו. המצביא הישראלי, אריאל שרון, יודע בדיוק מה הוא רוצה. כל הפרשנים המספרים לציבור שהוא מאלתר, שאינו יודע מה הוא רוצה, שאין לו תוכנית וכו' פשוט אינם מכירים את האיש. אנשים מן היישוב, כמו יוסי ביילין, כלל אינם מסוגלים לתאר לעצמם את דרכי-המחשבה שלו. אבל שרון פועל בעיקביות, בנחישות ובהיגיון להגשמת תוכנית-אב ברורה. זה עשרות שנים הוא רואה את עצמו כאדם שההיסטוריה הועידה אותו להגשים את הציונות האמיתית – זו השואפת לכבוש את כל ארץ-ישראל, לטהר אותה מהאוכלוסייה המקומית ולהתנחל בה. בביצוע משימה היסטורית זו שרון הוא מנהיג חסר-חמלה וחסר-מעצורים. נהרות של דם אינם מזיזים לו, מיספר האבידות הצפויות (שלהם ושלנו) הוא מרכיב מישני בחשבונו. הוא נוהג בזהירות, עושה מילחמה בתחבולות, אינו נרתע מפשעי-מילחמה.

שרון יודע שאין לו הרבה זמן, שעליו לנצל את הזמן שנותר לו כדי להרוס את העם הפלסטיני כגורם מדיני. לשם כך עליו לפורר את מנהיגות העם הפלסטיני, למגר את כוחותיו החמושים, לשבור את כוח-הרצון ויכולת-ההתנגדות שלו.

מהי המטרה הסופית?

המינימום: כליאת הפלסטינים בכמה מובלעות, מנותקות זו מזו ומהעולם החיצון, כשכל אחת מהן מכותרת על-ידי התנחלויות, כבישים עוקפים וצבא, מין מחנות-הסגר גדולים שבהם "ינהלו את חייהם בעצמם" ויספקו כוח-עבודה זול ושוק כפוי. לא איכפת לו שיקראו לזה "מדינה פלסטינית".

המקסימום: ניצול שעת-כושר מלחמתית או משבר עולמי כדי לגרש מהארץ את כל הפלסטינים (ובכללם הערבים אזרחי-ישראל). שרון מסוגל בהחלט לפתוח במילחמה איזורית כדי ליצור מצב-כושר כזה. יש בליבו בוז עמוק לגמדים שמסביבו, שאינם מסוגלים לחשוב במושגים היסטוריים כאלה.

בהנהגת שרון מסתערת עכשיו המאסה האדירה הזאת על המאסה הנגדית – הפלסטינית. זו אינה מסוגלת להתחרות בכוח העולה עליה בשום תחום, זולת אחד: היכולת לספוג מהלומות. האסטרטגיה הלאומית הפלסטינית מתמצה במילה האחת: צומוד, איתנות. אחרי הלקח הנורא של 1948 יודעים הפלסטינים שזוהי מילחמה על חייהם - חיי העם הפלסטיני וחיי כל אחד מבניה ובנותיה.

מכאן כוח-התנגדות המדהים את אלופי שרון, כפי שהתנגדות הרוסים הדהימה את המרשלים של נפוליון. יאסר ערפאת מסמל את התכונה הזאת יותר מכל אדם אחר. גם הפלסטינים שמתחו ביקורת על שיטות-המינהל שלו (בעיקר אנשי האינטליגנציה שחונכה במערב) יודעים שאין כמוהו בשעת-משבר קיומית. האיש היושב ברמאללה מול פני תותחי הטנקים הוא התגלמות הנחישות של העם הפלסטיני להגן על קיומו במולדתו, יהיה המחיר אשר יהיה. נפוליון הישראלי אינו מבין את הפלסטינים, כשם שנפוליון המקורי לא הבין את הרוסים. נדמה לו ולחסידיו שערפאת הוא דמות מבודדת, משותקת, "בלתי רלוונטית". הם אינם מסוגלים להבין שדווקא במצב זה ערפאת הוא חזק ומשפיע יותר מאי-פעם.

נ.ב. נפוליון המקורי ניצח בקרב על בורודינו ונכנס למוסקבה כמנצח עטור-תהילה. אבל כעבור כמה שבועות היכה אותו אותו קוטוזוב שוק על ירך. הוא נאלץ לברוח הביתה, בהשאירו אחריו את צבאו המוכה, הגווע מרעב ומקור.