שרי נוסייבה, הממונה הפלסטיני החדש על ענייני ירושלים, נוהג לספר איך פעם, כאשר מיהר לנסוע להרצאה באוניברסיטת ביר-זית, פגע באשה שחצתה את הכביש כדי לתפוס אוטובוס. הוא עצר, כמובן, עזר לה לקום והציע לקחתה לבית-החולים. אבל היא אמרה שהכל בסדר, ושהיא ממהרת לאוטובוס.

נוסייבה מסר לה את שמו, מיספר הטלפון ושם חברת-הביטוח שלו, ושכח מכל העניין. כעבור כמה שבועות חזר אביו, השר-לשעבר אנוור נוסייבה, משהות בחו"ל. הוא קרא לבנו ואמר: "עשית דבר רע מאוד."

כשהבין סרי שזה נוגע לאותה תקרית נשכחת, הסביר לאביו שזה קרה שלא באשמתו ושהאישה לא נפגעה. הוא גם מסר לה את שמו ואת שם חברת-הביטוח. "לא," אמר האב, "את העיקר לא עשית. לא ביקשת סליחה מהמישפחה. פגעת בכבודה ובכבוד המישפחה שלנו."

האב לקח את בנו, אסף כמה עשרות מכובדים ויצא בשיירת-מכוניות ארוכה לכפר שבו גרה האשה. הוא התקבל על-ידי מישפחתה בכבוד רב, ביקש ממנה סליחה וזכה בבבירכתה. כבוד המישפחה הנפגעת הוחזר והכל היו מרוצים. נוסייבה ביקש להקיש מהפרשה על הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. "נניח שהכל קרה בלי כוונה," אמר. "היהודים ברחו מאירופה ולא התכוונו לפגוע בערבים. כל מה שחשבו עליו היה להקים לעצמם מדינה משלהם, אחרי מה שעבר עליהם. אבל הפגיעה נעשתה. מאות אלפי פלסטינים נעקרו ממקומם, איבדו את הכל והפכו לפליטים. אתם צריכים קודם כל לכבד אותם, להכיר בסבלם ולבקש מהם סליחה."

נזכרתי בדברים דומים מאוד שאמר ההיסטוריון הבריטי הדגול, ארנולד טוינבי, לפני 40 שנה. הוא שלח לי עותק של נאום שלם, שעל נשיא מדינת-ישראל לשאת, לדעתו, באוזני העם הפלסטיני. בנאום הזה אמור היה הנשיא לבקש סליחה מהפלסטינים על הנזק שנגרם להם, תוך הדגשה שהיהודים לא נתכוונו לכך.

יש כאן הבדל של תרבויות. נוסייבה עצמו, שהתחנך באנגליה (שם כיהן אביו כשגריר ירדן), נהג כפי שנוהגים אירופים וישראלים במיקרים כאלה: מחליפים פרטים ומשאירים את השאר לחברות-הביטוח. זה חוסך זמן וטירחה. אפשר למהר הלאה, כדרוש בחברה טכנולוגית. לא כן בתרבות הערבית. יש עניין של כבוד. יש מסורת עתיקה וחכמה, שנועדה למנוע ניקמת-דם ושפיכות-דמים, העלולה להימשך מדור לדור. יש לנוסייבה עוד סיפור מאלף. ביקשו אותו פעם להצטרף למישלחת-מכובדים בדרכה לבית מישפחה שאחד מבניה נהרג בשוגג. המישלחת, שמנתה כשיבעים מכובדים, סרה לבית המישפחה הנפגעת. ביקשו סליחה בשם הפוגע ושאלו מה גובה הפיצוי הנדרש כתנאי למחילה. אבי ההרוג דרש עשרה מיליון דינר, סכום-עתק שמישפחת הפוגע לא יכלה, כמובן, לשלם. אבל זה היה רק חלק מהטקס. "אני מוחל על חמישה מיליון לכבוד הנשיא יאסר ערפאת," המשיך האב, "אני מוחל על שני מיליון לכבוד … " וכך ירד הסכום וירד, עד שהגיע לסכום סביר לכיסוי ההוצאות. נעשה הסכם, נמנעו מעשי-נקם. לכל זה קוראים "סולוח עשאירי", שלום שיבטי. ה"הודנה", שאותה התכוון הנשיא קצב להציע, היא חלק מהתהליך. ספרים רבים נכתבו על הנושא. אבל כל זה נוגד את המנטליות הישראלית, ובעיקר אשכנזית, האומרת: לעולם אל תבקש סליחה, תמיד תכחיש את הכל, אחרת ידרשו ממך לשלם.

ברור שהמיפעל הציוני, בבקשו להציל יהודים ולכונן מולדת יהודית, גרם סבל רב לעם הפלסטיני. ההיסטוריון אייזיק דויטשר המשיל על כך משל: "מעשה באדם שקפץ מחלון ביתו הבוער כדי למלט את נפשו. הוא נחת על ראשו של אדם שעבר למטה. זה נפצע קשה. מאז יש ריב-דמים בין השניים.

אפילו נסכים למשל זה (הצולע, ככל המשלים), אין ספק שאסור לו לקופץ להתעלם מהסבל שגרם. עליו להכיר בו ועליו לבקש סליחה מהנפגע. הפליטים, שכבודם נרמס ושהפכו אבק-אדם, זקוקים לכך. בקשת-סליחה היא תנאי מוקדם לכל פיתרון מעשי, כמיצוות החכם מכל אדם: "מודה ועוזה ירוחם". אבל דווקא זה קשה לישראלים. הם פוחדים להודות שפגעו, אפילו בלי כוונה. הם רוצים לשכוח מכל העניין ושחברת-הביטוח (אמריקה) תשלם את הפיצויים. העלבון על התעלמותנו מהאסון שגרמנו להם מונח ביסוד הסיכסוך וגורם לניקמת-הדם העוברת מדור לדור. היא מפילה כל יום חללים חדשים.