ראשי שלוש המיפלגות הגדולות בישראל – הליכוד, העבודה והצבא – ישבו על הבימה. הם היו מתוסכלים. כבר היה ברור להם שלא הצליחו למכור את ההצגה הגדולה שהכינו בקפידה כה רבה: תפיסת אוניית-הנשק של ערפאת המנוול במיבצע-הגבורה אנטבה 2. בדבר אחד הם דווקא הצליחו: להראות עד כמה נמחקו הגבולות בין שלושת הגורמים הפוליטיים האלה. אפשר היה להחליף ראשיהם זה בזה – בן-אליעזר ראש הליכוד, מופז ראש העבודה ושרון ראש הקצינים – מבלי לגרום לשינוי כלשהו.

כמו השילוש הקדוש של הנוצרים, השלושה הם אחד – האב, הבן ורוח-הקודש. ההשתלטות על האוניה תוארה כמעשה גבורה עילאי. חיילי-העילית של צה"ל, המצוידים באמצעים הטכניים המשוכללים ביותר בעולם, השתלטו בלב ים על שלושה-עשר מלחים מנומנמים. זה היה פחות מסוכן מאשר תפקידם של שלושת החיילים הבדואים בעמדה מול רצועת-עזה. אם שאול מופז נאלץ לטעון שפעולה זו שווה למיבצע אנטבה – פעולת-קומנדו נועזת ומתוחכמת – הרי זה מלמד הרבה על הידרדרות הנורמות בתקופת פיקודו של רמטכ"ל זה.

ברור שצה"ל ידע מזה זמן רב על תנועת האוניה. ממתי, בעצם? שאלה טובה. מהרגע שהועמס עליה הנשק? מהרגע שבעלי המיזם הגו בו בראשונה? ברור גם שאת המידע סיפקו סוכנים שהצליחו להשתחל למרכז העלילה. היכן? בחיזבאללה? באיראן? בקרב סוחרי-הנשק? באוניה עצמה? ואם היה באוניה משת"ף, מי זה? התנהגות הקפטן מוזרה מאוד. הוא ממש יצא מגדרו כדי לספק לממשלת ישראל את כל מה שביקשה. שיתוף-פעולה מלא. מתי זה התחיל? רק מהרגע שנפל בשבי? ואולי לפני כן, הרבה לפני כן?

הקפטן ממש שמח לספר את הכל לכתבים הישראליים, חביבי אמ"ן, שגילמו את תפקיד העיתונאים במחזה הזה. באותו ערב ראינו אותו בטלוויזיה שלוש פעמים. רק בפעם הראשונה ראינו תמונה, שהושמטה בשידורים הבאים. בתום דבריו ביקש הקפטן "תגידו לבתי שאני לוחם!" ואז התחיל לבכות והחביא את ראשו בין ידיו. מעניין. מה פשר ההתפרצות? האם חשש שבתו תראה בו משת"ף? בוגד? הקפטן סיפר שקיבל את הסחורה בלב ים, מול החוף האיראני, ושאמור היה למסרו בלב ים, מול החוף המצרי. אם כן, איך ידע למי נועד המיטען? האם אמרו לו? זה מוזר, שהרי ברור שבעלי המיטען לא הכניסו אותו לסוד העניין. ואם אכן אמרו לו, מניין הביטחון שאמרו לו אמת? לאייתוללות אין שום עניין לחמש את ערפאת, שעליו הכריזו מילחמת-חורמה. לעומת זאת, יש להם עניין רב לחמש את האירגונים האיסלאמיים – החיזבאללה, החמאס והג'יהאד. סביר להניח שרצו להעביר להם נשק.

אבל איך? החוף הפלסטיני הצר ברצועת-עזה חסום באופן מוחלט. המצור הימי הישראלי הוא בלתי-חדיר. דייגים מעזה יכלו לגלות את הנשק מתחת למים ולמשות אותו לחוף לעיני חיל-הים? זה מגוחך על פניו.

מה לעשות? העסק כולו אינו מתקבל על הדעת. נודף ממנו ריח חזק של חוסר-סבירות. מה גם שהכל קרה, כמובן, בדיוק ברגע הנכון, כאילו במאי עליון תיזמן את הדברים בדייקנות מופלאה: אנתוני זיני בא לארץ כדי לכפות הפסקת-אש, ששרון מתנגד לה בתוקף (מפני שהיא מחייבת אותו להקפיא את ההתנחלויות). והופ – יש עילה חדשה להמשיך במילחמה בערפאת.

כך חשדו, כנראה, גם האמריקאים. על כן היה דרוש מאמץ עליון של מכונת-התעמולה הישראלית, היעילה והמשומנת ביותר בעולם, כדי לשכנע את הנשיא בוש לתמוך בגירסת שרון. בסוף כמעט השתכנע. וכי היתה לו ברירה?

אבל נניח לרגע שהסיפור כולו נכון. נניח שאריאל שרון מילא, באיחור של 50 שנה, את מישאלתו של בן-גוריון שיפסיק לשקר. נניח שגם בן-אליעזר הפך במפתיע לדובר אמת מדופלם, וששאול מופז חזר להיות חייל. נניח שזוהי אכן אוניה של ערפאת. אז מה?

אהוד ברק אמר פעם שאילו היה צעיר פלסטיני, היה מצטרף לאירגון מחבלים. אפשר להוסיף: אילו היה ברק מנהיג העם הפלסטיני בשעה זו, הוא היה עושה את הכל כדי להביא נשק, ועוד נשק, ועוד נשק.

כמו בילעם המנוח, יצאו שרון ושות' לקלל, ונמצאו משבחים (באוזני הפלסטינים). הנה יושב ערפאת ברמאללה, מכותר על-ידי הטנקים, שלועי תותחיהם מכוונים אל חלונות חדרו ממרחק של 300 מטר. ומה הוא עושה? במקום להיכנע ולמלט את נפשו, הוא מייבא נשק אנטי-טנקי חדיש כדי להשמיד את הטנקים (כפי שעשו לוחמיו ב-1976, כאשר השמידו טור של טנקים סוריים בחוצות צידון.)

היו אינטלקטואלים פלסטיניים, ובראשם הפרופסור אדוארד סעיד, שטענו כי ערפאת הפך באוסלו למשת"ף ישראלי, מין קבלן-מישנה של צה"ל והשב"כ. היו אנשים טובים, פלסטינים וגם ישראלים, שכתבו מיליוני מילים על השחיתות של הרשות הפלסטינית. הם חזרו ושאלו: איפה הכסף? מדוע אין שקיפות? איך זה שרק ערפאת וקומץ אנשי-סודו יודעים על חשבונות סמויים בחו"ל ? והנה בא מופז וטוען: הכסף הזה הוצא על רכישת נשק. עוד מעט יפרסם מופז את כל החשבונות הפלסטיניים, ובא גואל לחובת השקיפות.

ערפאת מעוניין בהפסקת-אש, ולכן הוא שוקד על ביצועה. במצב הנוכחי, זה תואם את האינטרס הפלסטיני. לא לחינם טוענים פלסטינים רבים כי אנשי הג'יהאד, המפירים את הפסקת-האש, משרתים את שרון.

אבל ערפאת יודע היטב כי שרון לא יקבל את הפסקת-האש, ושאפילו יהיה נאלץ לקבלה, יפר אותה בהזדמנות הראשונה, כדי להמשיך במיפעל ההתנחלות. במוקדם או במאוחר תתחדש המיתקפה של מופז בכל עוזה. ערפאת זקוק לנשק, הרבה נשק, כדי לעמוד בפני התקפה כזאת. נשק נ"ט ונ"מ לבלימת הטנקים והמטוסים, וקטיושות ארוכי-טווח כדי להרתיע. הטענה הישראלית שערפאת עושה את הכל כדי לרכוש דווקא נשק זה תעלה את קרנו בקרב העם הפלסטיני לשחקים ותבטיח את מעמדו כמנהיג ללא-עוררין. מעולם לא היה "רלוונטי" יותר.

אם יש אלתרמן פלסטיני, מן הסתם הוא כותב עכשיו מהדורה ערבית של השיר שרומם את ליבנו בימים ההם: "לחיי זה הלילה הקר ואיתן, / לחיי הסיכון והפרך, לחיי הספינות הקטנות, קפיטן, / לחיי הספינות שבדרך!" כך זה נראה בעיני הפלסטינים. ישראלים שמחים, מן הסתם, על שנשק זה לא הגיע ליעדו, יהיה אשר יהיה. אבל אין כוח בעולם שימנע הברחת נשק לעם המאמין שהוא לוחם על חייו, על עצם קיומו. עובדה, במילחמת-השיחרור שלנו הברחנו נשק בכל הדרכים ובכל האמצעים, ובעיקר בתקופות של הפסקת-אש.

אין מילחמה חד-צדדית. במוקדם או במאוחר יצליחו הפלסטינים להשמיד טנקים ולהפיל מסוקים ומטוסים.

כדאי מאוד לעשות שלום לפני שזה יקרה.