'"אתם לא רציניים," אמרו האלג'ירים לראשי אש"ף. "אתם צריכים להרוג את מתנגדיכם." זה היה לפני שנים. אנשי אש"ף ביקשו לשמוע עצה מאחיהם עתירי-הניצחון, אנשי חזית-השיחרור האלג'ירית (פל"ן). אלה נידבו את עצותיהם בלי היסוס: "אי-אפשר לנהל מילחמת-השיחרור כשיש ניגודים פנימיים. צריכה להיות מיפלגה אחת ויחידה. אין מקום לאופוזיציה פנימית. את המתנגדים צריכים לחסל."

כדוגמה לכך הצביעו על מיתקן שהקים הפל"ן בשעתו בגבול אלג'יריה-תוניסיה. זה היה בית בן שלושה חדרים, שאליו הובאו מתנגדי ההנהגה. השמועה אמרה שבחדר הראשון שפטו אותם, בחדר השני גזרו את דינם, בחדר השלישי הוציאו אותם להורג. כל זה לקח כמה שעות. מהבית הזה יצאו רק על אלונקה.

את הסיפור הזה סיפר לי השבוע בכיר פלסטיני. "אנחנו, הפלסטינים, הקשבנו ואמרנו לעצמנו: לא אצלנו!" ואכן, כדי להבין מה מתרחש עכשיו בציבור הפלסטיני, צריכים להבין שזוהי החלטה לאומית אחידה: למנוע בכל מחיר מילחמת-אחים.

החלטה זו נובעת מטראומה פלסטינית. ב-1936 פרץ "המרד הערבי" ("המאורעות" בלשון הציונית). עם התגברות העלייה היהודית אחרי עליית היטלר לשילטון בגרמניה, הרגישו הערבים שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. בניסיון נואש לשמור על קיומם הלאומי הכריזו על שביתה כללית, שהפכה למרד מזוין. ניצח עליו חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים. המופתי ניצל את ההזדמנות כדי לחסל את כל יריביו הפנימיים. במרחץ-הדמים חוסלו כמעט כל המנהיגים הפלסטיניים שלא קיבלו את מנהיגותו ללא עוררין. כאשר הגיעה שעת-המיבחן הגורלית, בסוף 1947, לא היתה לעם הפלסטיני הנהגה ראויה לשמה.

אריאל שרון רוצה עכשיו להכריח את ערפאת לפתוח במילחמת-אחים. מכאן דרישתו שערפאת יחסל את הנהגת החמאס והג'יהאד ויהרוס את מוסדותיהם. התיקווה היא שאז ירצחו החמאס והג'יהאד את אנשי הרשות. ההרג ההדדי ישים קץ למאבק הפלסטיני, אולי לצמיתות. לא ערפאת ולא מתנגדיו מתכוונים לקיים תיקווה זו של שרון. בנאומו לאומה הכריז ערפאת שהמשך הפיגועים פוגע באינטרס הקיומי של העם הפלסטיני. רוב הציבור הפלסטיני מבין שערפאת צודק. החמאס והג'יהאד אינם מסכימים, אך אינם רוצים להיגרר למילחמת-אחים. לכן יש "ירידה דרמטית במיספר הפיגועים".

כל זה מזכיר שלב דומה בהיסטוריה שלנו. אחרי רצח הלורד מוין בידי לח"י החליט בן-גוריון למסור את ה"פורשים" לידי הבולשת הבריטית, שעינתה וגירשה אותם למחנות-מאסר באפריקה. חלק מאנשי אצ"ל נחטפו על-ידי הפלמ"ח ונמסרו לבריטים, אחרים נאסרו על-ידי הבריטים לפי רשימה של 700 חשודים, שהומצאה להם על-ידי בן-גוריון. קראו לזה "הסיזון" (עונת הציד). אם לא פרצה אז מילחמת-אחים עקובה מדם, יש להודות על כך למנחם בגין, מפקד אצ"ל, שהיה מנוי וגמור עימו למנוע מילחמת-אחים בכל מחיר. אנשי אצ"ל הצטוו שלא לירות באנשי הפלמ"ח שבאו לחטפם. (מנהיג לח"י, נתן ילין-מור נהג אחרת. כפי שסיפר לי כעבור שנים: "באתי לפגישה עם ראשי ההגנה. הנחתי לפניי על השולחן אקדח טעון. אמרתי: כל איש לח"י יגן על עצמו בנשק. משום כך לא נחטף אף אחד מאנשינו.") בן-גוריון שיחק מישחק מסובך. פעם ערך "סיזון", פעם הקים את "תנועת המרי העברי", שבה שותפו אצ"ל ולח"י לצד ההגנה. הוא השתמש בדיפלומטיה ובאלימות חליפות, במינון משתנה. למעשה השתמש בפעולות אצ"ל ולח"י למטרותיו.

כך, בדיוק, נוהג עכשיו ערפאת. כאשר יש תיקווה להקמת המדינה הפלסטינית בדרכי שלום, ויש צורך למנוע עימות עם ארצות-הברית, הוא מונע את פעולות ה"פורשים" שלו. כאשר תיעלם תיקווה זו, יתן להם אור ירוק.

כל זה נעשה בהידברות. בניגוד לדימוי שנוצר לו בישראל, ערפאת איננו דיקטטור כוחני. כמה מאנשיו טוענים נגדו את ההיפך: שהוא סלחני מדי, אינו מתנקם במי שגרם לו עוול ואינו מעניש את מי שפגע בעניין הפלסטיני. הוא דוגל במסורת ערבית עתיקה: "איג'מאע", הסכמה כללית. (זקני השבט יושבים באוהל ודנים בסוגיה השנויה במחלוקת, עד שאחרון הנוכחים משתכנע ומושגת הסכמה פה-אחד.) זוהי דרכו להפסקת האלימות. העם הפלסטיני לא יתאבד באמצעות מילחמת-אחים. הוא ישתכנע לחדול ממילחמה אלימה רק כאשר תיפתח הדרך להבטחת קיומו הלאומי בדרכי שלום. ובינתיים הוא אוגר נשק לכל צרה שלא תבוא.