שנת 2001 עומדת או-טו-טו להיגמר, אבל ברגע האחרון עוד נוספה ללקסיקון שלה מילה חדשה, ודווקא לטינית: בלתי-רלוונטי. זהו השלב החדש בדו-קרב הקטלני בין שני הלודרים הוותיקים, המנוסים והערמומיים, אריאל שרון ויאסר ערפאת. שרון הכריז שערפאת הוא "בלתי-רלוונטי". ערפאת הפך את הקערה על פיה ונשא נאום דרמטי, שהפך אותו למוקד תשומת-הלב העולמית. זאת כאשר הטנקים של שרון עומדים כמאה מטר מלישכתו, ותותחיהם מכוונים אל ראשו.

אם חשב שרון שערפאת יברח או יתחנן על נפשו, הוא לא מכיר את האיש. כשפגשתי אותו בביירות הנצורה ב-1982, בימי ההפצצות הכבדות, כאשר מאות סוכניו של שרון חיפשו אותו כדי להורגו, הוא היה ב"היי", במיטבו.

אם חשב ערפאת שעל-ידי הנאום הוא השמיט את הנשק מידי שרון וגרם לו לעצור, הוא לא מכיר את האיש. שרון אינו מרפה לעולם. כאשר הוא נתקל במיכשול, הוא עוקף אותו. כאשר אינו משיג את שלו בניסיון הראשון, הוא ממתין להזדמנות הבאה.

אם הסיכסוך הישראלי-פלסטיני הוא התנגשות בין שתי תנועות היסטוריות גדולות, הרי שרון וערפאת הם הנציגים הכי מובהקים שלהן. שרון הוא הציוני האולטימטיבי. ערפאת הוא התגלמות התנועה הלאומית הפלסטינית. זוהי היתקלות של כוח שלא ניתן לעצרו בגוף שלא ניתן להזיזו.

מצד אחד הציונות, שמטרתה הבלתי-משתנה היא להפוך את ארץ-ישראל כולה, מהים עד הירדן (לפחות), למדינה יהודית הומוגנית. "תורת השלבים" היא תורה ציונית, והמתנחלים הם מבצעיה. מצד שני הלאומיות הפלסטינית, החותרת להקים מדינה פלסטינית עצמאית על אדמת פלסטין. באין ברירה, מסתפקים הפלסטינים ב-%22 מהארץ שבין הירדן והים, שהיא פלסטין בלשונם, והאינתיפאדה נועדה להגשים מטרה זו. כאשר הגיע שרון לשילטון, הוא הציג את עצמו כסבא טוב, חובב כבשים וילדים, שכל תשוקתו היא להיכנס להיסטוריה כעושה-שלום ומביא-ביטחון. זאת היתה תרמית מוצלחת, ברוח "בתחבולות תעשה לך מילחמה". הציבור הישראלי, הרוצה בשלום והכמה לביטחון, האמין ובחר בדה-גול הישראלי, הגנרל הקשיש שאיבד את מיטב חבריו בשדה-הקרב והמבין שאין דבר יקר מהשלום.

בעיני מי שמכיר את שרון, זה היה מצחיק ומפחיד. ציבור תמים הלך שולל אחרי החלילן מחוות-השיקמים. כי שרון מצפצף על השלום ועל הביטחון גם יחד. הוא רואה בהם גילויים של ריפיון וחולשה. מיום עלותו לשילטון היה לו סדר-יום שונה לגמרי: לפרק את הסכם אוסלו, לסלק את הרשות הפלסטינית וכוחותיה המזויינים, להמשיך בתנופת ההתנחלות. לשם כך רכש בזיל הזול את חתן פרס-נובל לשלום, העוזר לו להסוות את כוונותיו כלפי העולם, ופתח במיתקפה הגדולה. (למעשה פתח בה עוד לפני כן, כאשר עלה להר-הבית והצית את האש.)

טועה מי שטוען כי "לשרון אין תוכנית פוליטית". דווקא יש לו: להמשיך במיתקפה, לחסל את ההנהגה הפלסטינית כדי להביא לשבירת רוחו של העם הפלסטיני, להעלות לשילטון את החמאס, כדי להוכיח ש"אין עם מי לדבר". הוא מאמין שבסופו של דבר יברחו הפלסטינים מהארץ (נוסח 1948) או יסכימו להיכלא בכמה מובלעות מבודדות ומכותרות (נוסח בנטוסטאן). מול ההסתערות הזאת נוקט ערפאת באסטרטגיה הפלסטינית הקלאסית: צומוד. הישרדות. לא לזוז. לא להיכנע. לא להיגרר למילחמת-אחים. להשתמש בכל האמצעים הדלים שבאמתחתו – פוליטיקה, דיפלומטיה, אלימות, במינון משתנה – כדי לאפשר לעמו להחזיק מעמד. האוצר הגדול ביותר שלו הוא כוח-הסבל של העם הפלסטיני, המוציא את אלופי צה"ל מדעתם.

הקרב רחוק מסיומו. אני מאמין שהוא יסתיים בתיקו – שפירושו הישג אדיר לצד החלש. והתיקו יוליד, בהכרח, פשרה היסטורית.