על נפילת הטליבאן לא אזיל דימעה. כמו כל מישטר של פונדמנטליסטים דתיים – מוסלמים, יהודים, נוצרים או מי שלא יהיו – זה היה מישטר של אכזריות, דיכוי ופיגור. די היה ביחסו לנשים כדי לברך על סילוקו. אבל הניצחון הזה של ארצות-הברית מפחיד אותי. מפחיד אותי עד מוות.

כי הניצחון היה קל מדי. הרבה יותר קל מכפי שציפו רבים (ואני בתוכם). ארץ גדולה נכבשה מבלי להקריב אף חייל אמריקאי אחד. ראשי השבטים נקנו בכסף ועברו מצד לצד. ההתנגדות נשברה על-ידי מפציצי-הענק, שטסו בגובה רב, כמעט מחוץ לטווח הראייה, והמטירו פצצות אדירות שעוצמתן עלתה לעין שיעור על כל מה שהומטר על הנאצים במילחמת-העולם.

בכל ההיסטוריה האנושית לא היתה למדינה אחת עוצמה אדירה כזאת. גם בשיא כוחה לא התקרבה האימפריה הרומאית לעוצמה כזאת. תמיד היתה לרומאים אימפריה יריבה – פרס. וכדי להשיג את ניצחונותיהם היה עליהם לשגר את הלגיונות ולהקריב חיי-אדם בשדות-קרב רחוקים. לא אחת נחלו תבוסות נוראות. שום ניצחון לא בא להם בקלות, ולא בחינם.

ארצות-הברית, לעומת זאת, היא עכשיו המעצמה היחידה בעולם. אף מדינה אחת לא מגיעה לקרסוליה, שום כוח צבאי או כלכלי אינו יכול להתחרות בה. היא יכולה להסיק מהלקח האפגניסטאני שאין לה עוד צורך לשלוח חיילים לשום מקום – המפציצים יכולים להשמיד כל התנגדות באמצעות פצצותיהם המתוחכמות.

בהעדר אויבים, נאלצת ארצות-הברית להמציא אותם. "האיסלאם" או "הטרוריזם הבינלאומי" (היינו הך) ממלאים את הצורך הזה. שהרי במדינה המבוססת על המיתוס של המערב הפרוע, "הבחורים הטובים" (אמריקה) אינם יכולים לתפקד מבלי שיעמדו מולם "הבחורים הרעים". "הכוח משחית," אמר הלורד אקטון, "וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט." כאשר ניתן למדינה אחת כוח בלתי-מוגבל, ללא סייג וללא מצרים, היא אינה מסוגלת לנהוג לא בתבונה, לא בצניעות ולא באיפוק.

כשם שג'נקי נעשה תלוי יותר ויותר בסם, כך גוברת בה יותר ויותר התשוקה להשתמש בכוח לצורך ושלא לצורך, בכל מצב, מול כל מיכשול, כלפי כל מי שיעלה על דעתו להתנגד לה, ויהיה צודק ככל שיהיה. הכוח מופעל גם פנימה, לצימצום החרויות שהושגו במאות שנות מאבק.

השבועות האחרונים כבר סיפקו מיקדמה של מה שצפוי. אחרי ה-11 בספטמבר, נכנסה אמריקה למילחמה בזהירות רבה ובחשש ניכר. היא חיזרה אחרי מדינות אירופה, והעולם, היא בנתה קואליציה גדולה של מדינות-ערב. אך ברגע שהסתבר לנשיא בוש שהוא יכול להשיג את הניצחון המיוחל לבדו, באמצעות הפצצות והכסף, הוא בעט בכל מי שהיה זה עתה שותף רצוי.

השותפים האירופיים, שהזדרזו כל-כך להציע את עזרתם הצבאית, נתקלו פיתאום בכתף קרה. אמריקה לא שאלה אותם במהלך המילחמה ולא התייעצה איתם כלל. עכשיו היא משאירה לצבאותיהם את התפקיד המבזה של שוטר-הכפר, אחרי שהחיילים האמיתיים (האמריקאים) יילכו הביתה. האו"ם חזר לתפקיד שהוא ממלא מזמן: לרקוד לפי החליל האמריקאי.

ה"קואליציה" הערבית סופגת עכשיו עלבונות משפילים עוד יותר. אמריקה פשוט יורקת לה בפרצוף. ברגע שהתברר שאין צורך בעזרת הערבים, התיחסו אליה האמריקאים בנוסח "אחמד, תביא קפה". האמריקאים מתווכחים עם עצמם בחופשיות גמורה על היעד הבא - האם לפרק את עיראק, ואולי לפצח את הראש של סודאן, או לגמור בהזדמנות זו את החשבון הישן עם סומליה. הערבים? מי שואל אותם.

בצורה הבוטה והמסוכנת ביותר מתבטאת המציאות החדשה בעניין הפלסטיני. מייד אחרי ה-11 בספטמבר, כשעסקו בהקמת ה"קואליציה", הבינו המומחים האמריקאיים שמוכרחים לשים קץ להשתוללות של שרון בשטחים הפלסטיניים, כדי לאפשר לממשלות הערביות לשכך את הזעם הגובר של המוניהן. הנשיא בוש דיבר על "החזון" של מדינה פלסטינית, קולין פאואל פיתח יוזמת-שלום מרחיקת-לכת, גנרל מיסכן של המארינס נשלח ארצה. היה נדמה שאו-טו-טו תשתמש אמריקה בעוצמתה כדי לשים קץ לסיכסוך המייצר בעולם הערבי את הזעם שעליו רכבו בן-לאדן ודומיו. אחרי ככלות-הכל, מה הטעם הישראלי-פלסטיני, בהריגת בן-לאדן אחד, כאשר באותה העת מצמיחים עשרה בן-לאדנים חדשים?

כל המחשבה הנבונה הזאת התנדפה ברוח כאשר נחלה ארצות-הברית את הניצחון הקל. ממש בן-לילה שינתה את עורה וחזרה למה שהיתה תמיד – הפטרונית הנדיבה של התשלובת הימנית-צבאית בישראל. השדולה הישראלית שוב מכתיבה את המדיניות. הנשיא בוש נתן יד חופשית לנסיונו של אריאל שרון לחסל את המנהיגות הפלסטינית, כפי שהנשיא ריגן נתן לפני 19 שנים יד חופשית לאריאל שרון לפלוש ללבנון. ע' ערך סברה ושתילה.

וזוהי רק ההתחלה.

ניצחון קל יכול להיות אסון, אולי אף גדול יותר ממפלה. המפלה בוויאט-נאם גרמה לארצות-הברית להתפכח, לערוך חשבון-נפש ובדק-בית. ואילו הניצחון הקל שלנו בששת-הימים מוטט עלינו אסון, שאת סופו מי ישורנו.

אפשר להוסיף על אימרתו של הלורד החכם ההוא: "הניצחון משחית, וניצחון קל משחית שבעתיים."