לאנתוני זיני יש בקשה קטנה מאריאל שרון: תפסיק את פעילות ההתנחלות. לפחות לזמן-מה. מה איכפת לך? זיני הוא גנרל של המארינס, ויש לו שכל ישר והגיוני. הוא לא מבין מדוע שרון אינו נענה. מה יש? בסך-הכל כמה בתים באיזשהו מקום. בשביל זה כדאי להרוג כל-כך הרבה בני-אדם, כל-כך הרבה ילדים ישראליים ופלסטיניים? איזה מין שיגעון זה? מה גם שחיי המתנחלים עצמם הפכו לגיהינום, והם אינם יכולים לזוז מבלי לסכן את חייהם. התנחלותם היא כלאם. והעולם, המתרגש כאשר מתאבדים מפוצצים את עצמם בלב תל-אביב, בכלל אינו מתרגש כאשר יורים במתנחלים. הם נחשבים לחלק מכוח הכיבוש, מטרה לגיטימית לפעולות ההתנגדות של האוכלוסיה הכבושה.

אין ספק שחלק גדול מהמתנחלים – ואולי רובם – היו רוצים מזמן לחזור הביתה, לישראל. מי שחיפש "איכות חיים" בנוף ציורי ומצא שהנוף הציורי מצמיח בעיקר מתאבדים נואשים, חולם על בית שקט ברעננה. אבל למי מוכרים וילה עם רעפים אדומים ועם גינה נאה, העלולה בכל יום להיפגע על-ידי פצצת מרגמה? רק הממשלה יכולה לקנות, והממשלה אינה רוצה.

למיפעלים יותר קל. הם פותו על-ידי הממשלות (גם ממשלות רבין, פרס ובעיקר ברק) למכור את אדמותיהם היקרות בערי ישראל ולקבל בחצי-חינם אדמה בפארקים התעשייתיים של ההתנחלויות, שם ניצלו עובדים פלסטיניים בלי שכר מינימום ובלי זכויות סוציאליות וזאת חוץ מהמענקים, השיחרור ממסים ומה עוד. עכשיו, אחרי שהתעשרו, הם נעלמים משם, בשקט-בשקט, זה אחר זה, בעיקר לנגב, שם הם מקבלים הרבה מענקים חדשים. גם הספקים, הנהגים, העובדים המיקצועיים אינם מגיעים עוד למקומות האלה. בניגוד לאנשי החמס, הם אינם מתאבדים.

כל זה ידוע ליועציו של זיני. יש להם עיניים טובות, המרחפות אי-שם בשמיים. לכן הם אינם תופסים, במוחם האמריקאי הפשוט, מדוע שרון כל-כך מתעקש. הם מבינים, כמובן, שיש כאן בעיה פוליטית. אמריקאים מבינים בעיות פוליטיות, גם להם יש. שרון צריך להתחשב בימין הקיצוני ובשדולה של המתנחלים הקנאים. אבל זה לא מסביר התעקשות כל-כך חזקה. אז מה יש פה?

כדאי היה לזיני (וגם לכל קודמיו ולכל מי שיבואו אחריו) ללמוד קצת היסטוריה ציונית. הם היו מגלים שההתנחלות היא חלק מהצופן הגנטי של התנועה מיום לידתה לפני 104 שנים. ובעצם, מרגע ההפריה, כאשר הביצית היהודית פגשה את הזרע הלאומני האירופי. הצופן הגנטי של הציונות אומר לה להתנחל בכל הארץ כדי להפכה כולה לנחלה ציונית. זה התחיל בשקט, דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב. זה גבר בשנות ה-30, וזה עמד במיבחן של מילחמת תש"ח. אז כבשה ישראל 78% משטח פלשתינה (א"י) המנדטורית, הרסה כ-500 כפרים פלסטיניים והתנחלה במקומם, לאורכה ולרוחבה של המדינה החדשה. כאשר הושלמה המלאכה פרצה מילחמת 1967, ישראל כבשה את שאר חלקי הארץ והחלה מיד להתנחל גם בהם. לא חשוב מי היה בשילטון – מיפלגת-העבודה או הליכוד, בגין או פרס, נתניהו או ברק – ההתנחלות נמשכה בהתמדה, בעיקביות, בלי מנוחה של רגע.

הגויים יכלו להגיד מה שהגידו – שזה לא מוסרי, שזה מיכשול לשלום, שזה בלתי-חוקי, ובאחרונה גם שזהו פשע-מילחמה. ההתנחלות נמשכה. בשנה שבה ברק ניהל משא-ומתן על "סוף הסיכסוך" נמשכה ההתנחלות בממדים שלא היו כמותם בכל שנה קודמת. שרון הוא בנם של מתיישבים, הוא גדל במושב וההתנחלות היא תכלית חייו. בכל התפקידים השונים והמשונים שמילא בחייו עסק קודם-כל בהקמת התנחלויות. אבל גם אלמלא היה כזה, אילו היה סתם בן עולים חדשים מהשטח הגדול ביפו – הוא היה נוהג באותה הצורה. מפני שיצר-ההתנחלות אינו עניין אישי, הוא מוכתב על-ידי הצופן הגנטי הקולקטיבי.

אלמלא היתה נתקלת בהתנגדות, היתה ההתנחלות נמשכת עד שהיתה מכסה את כל הגדה המערבית ורצועת-עזה עד לדונם האחרון, ומשם היתה מתפשטת ל"ארץ-ישראל המיזרחית", היא ירדן, ולכל המדינות השכנות, הכלולות בהבטחה האלוהית. הצבא היה כובש, המתנחל היה מתנחל.

זה לא יקרה, מפני שהתנועה יוצרת תנועה נגדית. התנופה שאינה-ניתנת-לעצירה נתקלת בגוף שאינו-ניתן-להזזה: העם הפלסטיני. המילחמה בין שני העמים הגיעה עכשיו לשיא שלא היה כדוגמתו ב-104 השנים הקודמות (להוציא, אולי, 1948). המשכת ההתנחלות עלולה להביא בסוף כליה על המיפעל כולו.

בספרות הקלאסית ידועה דמות הקוביוסטוס, המהמר הכפייתי. יש לו יום מוצלח במיוחד, הוא זוכה וזוכה, לפניו נערמת כמות אדירה של אסימונים. הוא יכול היה בכל רגע לקום, להחליף את האסימונים בשטרות-כסף ולחיות מהם בעושר ובאושר עד סוף חייו. יכול – אבל איננו מסוגל. אופיו של הקוביוסטוס אינו מניח לו להפסיק. הוא ממשיך לשחק, מפסיד ומפסיד, עד שהאסימון האחרון נאסף על-ידי המקל של הקרופייה. בסיפורים הקלאסיים, הקוביוסטוס קם אז ממקומו, חיוור כסיד, צולע החוצה, מרים את האקדח לרקתו ויורה.

השאלה היא אם נגזר עלינו לנהוג כמוהו – או שנגיד לעצמנו: די! עד כאן! אנחנו משנים את הצופן הגנטי שלנו. אנחנו שותלים בו גן חדש של חיים שפויים, משוחררים מכפייתיות. את ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק נמסור לפליטים פלסטיניים, ואת המתנחלים נחזיר הביתה בשלום. יצר-הקיום צריך להתגבר על ההתנהגות הכפייתית. זהו הסיפור, אדוני הגנרל. זוהי בעיה שלנו. אבל אם תראה אותה כולה, על כל רבדיה, תוכל גם לעזור לנו.