ישראל דומה לסירת-מירוץ. היא נעה במהירות ומסתובבת בנקל. הישראלי המצוי מתגאה מאוד בכושר-האילתור שלו. כושר-האילתור צמוד לחוסר-היכולת לתכנן. אלה הם שני הצדדים של אותו המטבע.

ארצות-הברית דומה לנושאת-מטוסים ענקית. היא מתנהלת בכבדות. היא יכולה להסתובב רק בקשת ענקית. היא לא יכולה לאלתר. היא צריכה לתכנן את הכל בקפדנות רבה.

למחרת מעשה-הטרור במיגדלים-התאומים היה ברור כי מדיניות בוש במיזרח התיכון חייבת לשנות כיוון. הסיסמה "תנו להם (לנו ולפלסטינים) להקיז את דמם" נעלמה. על ארצות-הברית להביא לסיום הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, היוצר במרחב כמויות אדירות של שינאה וזעם כלפי ארצות-הברית. אמרנו זאת מיד אחרי קריסת המיגדלים, אבל השבועות חלפו ושום דבר ממשי לא קרה. כך, לפחות, היה נדמה.

אך נושאת-המטוסים הסתובבה, לאט-לאט, בתנועה בלתי-מורגשת כמעט. 67 יום אחרי פעולת-הטרור היה קולין פאואל מוכן לשאת את הנאום הגדול שקבע את הקו האמריקאי החדש.

ברור שעל שר-החוץ האמריקאי להיענות לחלק מהלחצים האדירים שהופעלו עליו. הדברים נוסחו בזהירות רבה,

מתוך נסיון מירבי לרצות את שני הצדדים, מהותית וריגשית. יש בנאום קטעים חד-צדדיים מאוד, אחדים לצד הפלסטיני, רבים לצד הישראלי. עוד ברגעים האחרונים ממש נאלץ פאואל להוסיף לנוסח המוכן, שכבר הופץ, כמה מישפטים שנועדו לספק את הלובי הפרו-ישראלי.

אבל אם נסיר את הקישוטים ונחשוף את שלד התוכנית, נגלה שזהו מיבנה הגיוני וסביר. ואלה העיקרים:

פיתרון שתי-המדינות: השלום מבוסס על שתי מדינות, ישראל ופלסטין. המלים נבחרו בקפדנות:

זו הפעם הראשונה שמופיע כאן השם המפורש, "פלסטין", במקום המושג הפחות-מחייב "מדינה פלסטינית".

אנחנו, בגוש שלום, מקפידים על כך זה שנים.

שתי

המדינות תחיינה ב"גבולות בטוחים ומוכרים". לא עוד ישראל בלי גבולות, לא עוד פלסטין בלי גבולות.

לא מדובר בפירוש על הקו הירוק, אך נאמר שהגבולות יתבססו על החלטות מועצת-הביטחון 242 ו-338.

ההחלטה 242 קובעת במפורש שאסור לשום מדינה לרכוש אדמות באמצעות מילחמה. כדי לחזק זאת, מזכיר פאואל את העיקרון "אדמה תמורת שלום".

הכיבוש מוכרח להסתיים. הקטע, שבו מתאר פאואל את סבל העם הפלסטיני תחת הכיבוש הוא אחד החזקים ביותר. הוא מדבר על "פלסטינים חפים מפשע, ובכללם ילדים, נהרגו ונפצעו … בתי-הספר נסגרו, הורים הושפלו … הילדים הפלסטינים גדלו במציאות של מחסומים, פשיטות והשפלות … " הקטע מאזן איכשהו את הדברים שאמר פאואל על האלימות הפלסטינית: "מעשי-לינץ' בחיילים ישראליים … רצח שר … טרור המכוון לישראל.."

"פעולת ההתנחלות צריכה להיפסק." משמע: לא רק הקמת התנחלויות חדשות אסורה, אלא כל פעילות, כולל הוספת בתים בהתנחלויות קיימות.

המדינה הפלסטינית שתקום צריכה להיות "בת-קיום". כלומר: לא אוסף של מובלעות, לפי תוכנית ברק ושרון, אלא מדינה רצופה, שלמה ובעלת בסיס כלכלי איתן. אמריקה מבטיחה לבסס את הכלכלה הפלסטינית.

תמורת זאת צריכים הפלסטינים להכיר ב"לגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית". זוהי דרישה נכונה. אנחנו, הישראלים, יכולים וצריכים להתווכח בינינו על מהותה של מדינת ישראל, אם היא מדינה לאומית או אזרחית, מדינה יהודית או עברית או ישראלית – אבל זהו עניין פנימי. זה לא נוגע לאמריקה ולא לפלסטין. הם צריכים להכיר בעיקרון של "שתי מדינות לשני עמים" – משמע, מדינה ישראלית המייצגת את האישיות של העם הישראלי. (המעמד הלאומי של האזרחים הערביים בישראל מהווה גם הוא נושא למאבק פנימי.)

לא נאמר בפירוש שירושלים תהיה בירת שתי המדינות, אך נאמר שצריכים "לקחת בחשבון את העניינים הדתיים והלאומיים של שני הצדדים … ולהגן על העניינים הדתיים של היהודים, הנוצרים והמוסלמים בעולם כולו." המסקנה ברורה.

לא מוצע פיתרון מפורט של בעיית-הפליטים, אך נאמר שעל שני הצדדים לחתור ל"פיתרון צודק הוגן ומציאותי של בעיית הפליטים. זה חוזר כמעט מילולית על סעיף הפליטים ב"80 התיזות" של גוש שלום, שם מדובר על "הסכם בין הצדדים שיהיה על בסיס צודק, הוגן ומעשי".

בכלל, דיברי פאואל דומים להפליא לעקרונות השלום של "גוש שלום" (אף שאין בהם פרטים חשובים וגם לא לוח-זמנים),

ומכאן שכל פרט בתוכנית זו סותר לחלוטין את כוונותיו של אריאל שרון. אין ספק שהוא ינסה לטרפד אותם, ויש לו כמה פצצות טורפדו: השדולה היהודית והנוצרית-פונדמנטליסטית, שני בתי הקונגרס, הידידים בתקשורת האמריקאית.

האם יכולה סירת-מירוץ להטביע נושאת-מטוסים? נראה.