על דוכן-הקבלה של "הקואליציה נגד הטרור" מונח טופס-הקבלה לשותפים חדשים. אחרי שהתבקש לציין את שמו, ארצו ותפקידו (מלך / נשיא / אמיר / דיקטטור / רודן), מוזמן המועמד לענות על השאלה: "האם יש לך מתנגדים מקומיים שהיית רוצה שיוגדרו כטרוריסטים ויטופלו בהתאם?" כמעט כל המועמדים השיבו על שאלה זו בהתלהבות רבה. ולאדימיר פוטין הצביע על המורדים הצ'צ'ניים, ספרד על המחתרת הבסקית, תורכיה על הכורדים, הודו על המוסלמים בקשמיר, וזהו רק חלק קטן של רשימה ארוכה.

בקיצור, כל שליט, גדול או קטן, הצביע על העם שהוא מדכא, בתיקווה שארצות-הברית תעזור לו להיפטר ממילחמת- השיחרור שלו. "אנא, שלחו את המפציצים הגדולים," הם מפצירים, "ותחסלו את הטרוריסטים הנוראיים האלה!" זה יכול להזכיר לחובבי-היסטוריה תופעה מלפני כמעט 200 שנה. אחרי נפילת נפוליון, הרודן שהפיץ את רעיון החרות ברחבי אירופה, החליטו שליטי היבשת להקים קיר-ברזל נגד כל ניסיון לשיחרור לאומי או חברתי. "השטויות האלה על דמוקרטיה, חופש, שיוויון וחקיקת חוקות צריכות להיפסק, אחת ולתמיד!" הם אמרו זה לזה.

וכך חתמו הצאר הרוסי, הקיסר האוסטרי והמלך הפרוסי בשנת 1815 על הסכם, שהם קראו לו "הברית הקדושה", כדי להשליט באירופה את רצונו של אלוהים. תוך ניצול שמו של הרב הצעיר מנצרת, עדין-ההליכות ובעל הרעיונות הסוציאליסטיים המעורפלים, הם יצרו מציאות של שילטון אגרוף-הברזל. בכל פעם, כשעם מדוכא כלשהו העז להרים את ראשו ולמרוד, התקבצו כל שליטי אירופה יחדיו, בבחינת "אחד למען כולם וכולם למען אחד", כדי לעזור לעמיתם המאויים. הרוסים, לדוגמה, שלחו את צבאם כדי לדכא מרידות נגד השילטון האוסטרי בהונגריה ובאיטליה השרותים החשאיים של כולם שיתפו פעולה זה עם זה במאבק נגד סוציאליסטים ואנארכיסטים. כמעט כל שליטי אירופה הצטרפו לברית. גם בריטניה עשתה כך למעשה, אם כי לא להלכה. האפיפיור, ממלא- מקומו של ישוע, לא הצטרף. הסולטן העות'מני לא הורשה להצטרף, מכיוון שלא היה נוצרי אדוק, ועל כן נאלץ לדכא את עמי האימפריה שלו בלי עזרה מבחוץ.

הנרי קיסינג'ר, מעריץ גדול של הברית ההיא ושל הנסיך מטרניך האוסטרי, המדינאי המרכזי שלה, מעניק לה ציון לשבח מפני ששמרה על הסדר באירופה במשך עשורים רבים. היסטוריונים יותר מוסריים יכולים להצביע על העובדה שהתאגדות בלתי-קדושה זו של נסיכים ריאקציוניים עיכבה את התקדמות אירופה במהלך המאה ה-19. היא שללה את חרותם של עמים רבים ואיפשרה למלכים ואצילים צרי-אופק להיצמד לזכויות-היתר הטפיליות שלהם נגד כוחות חברתיים יצרניים ושוחרי-עתיד. הרבה קדושה לא היה בזה. עכשיו נוצרת, מתחת למיטרית "המילחמה נגד הטרור", ברית קדושה חדשה. גורג' דאבל-יו בוש הוא כעת השופט העליון הקובע מי טרוריסט ומי לא, כפי שראש-עייריה וינאי החליט פעם מי יהודי ומי לא. (קארל לואגר, שנבחר ב -1897 על סמך מצע אנטישמי, קרא פעם קריאות-עידוד לקבוצת "הכוח" הווינאית ששיחקה נגד הונגריה השנואה. כשאמרו לו שזוהי קבוצה יהודית, הוא השיב: "שטויות, אני הקובע מי יהודי!") הסכנה הטמונה בהתפתחות זו היא שהברית החדשה תעכב את הרפורמה העיקרית של המאה ה-21: צימצום הפער בין הצפון והדרום, האומות העשירות והעניות. מעשי-הזוועה של אוסמה בן-לאדן ודומיו עשויים להיראות, בעתיד, כסימנים ראשונים למילחמת המיליארדים הרעבים והמדוכאים נגד העמים עתירי-הזכויות בעולם, הטובעים ממש בשומן של עצמם. ההכרה בבעיה זו והמאמץ הנחוש לטפל בה בעוד מועד עשויים למנוע אסון בינלאומי. המאבק למען ההגמוניה הבלתי-מוגבלת של המערב ושמירת המונופל על אוצרות העולם, בהסוואה של מילחמה בטרור, יובילו לשואה עולמית בעתיד. בינתיים חייבים גורג' דאבל-יו ויועציו להחליט אם יאסר ערפאת הוא טרוריסט או בעל-ברית על פי התורה החדשה. אריאל שרון, חבר בלתי-רשמי ("אל תגיד לי שלום ברחוב!") בקואליציה, טוען שיש לו, ממש כמו לפוטין, הזכות לקרוא לאויביו טרוריסטים, כך שיוכל להפציץ את הפלסטינים ולכלוא אותם בבנטוסטנים מבודדים. הפנטגון והגברת קונדוליסה רייס מסכימים, מחלקת-המדינה מתנגדת. האינטרס הלאומי של ארצות-הברית מחייב בבירור את הקמתה של מדינת פלסטין, שתשמש כאבן-הפינה של שלום ויציבות במרחב. הפוליטיקה האמריקאית הפנימית מצביעה בכיוון ההפוך. הנרי קיסינג'ר אמר פעם ש"לישראל אין מדיניות-חוץ, יש לה רק מדיניות-פנים." עכשיו יתברר אם זה נכון גם לגבי ארצות-הברית.