"כמו לוויתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף, מסתערים שוב ושוב, ורוצים להתאבד!" קרא חיים רמון בהתרגשות מעל הדוכן לעבר חברי מיפלגתו, באחד הרגעים הגדולים של חייו. זה היה בינואר 1994. רמון היה אז שר-הבריאות. הוא רצה להעביר בכנסת את חוק ביטוח הבריאות הממלכתי ונתקל בהתנגדות חבריו. "אני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים. ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. אתם מתעקשים להתאבד!"

עכשיו דוחף רמון בכיוון ההפוך. הוא משתדל להעלות את הלווייתן אל החוף. הוא עושה זאת באמצעות תוכנית פוליטית, הנושאת את השם הגרנדיוזי "הפרדה חד-צדדית". ישראל לא תנהל שום משא-ומתן עם הפלסטינים ולא תחתור לשום הסכם איתם. היא תוציא את צה"ל באופן חד-צדדי מרוב השטחים בגדה וברצועה, תוך שהיא קובעת על דעת עצמה את הגבול שלה עם השטח הפלסטיני. ההתנחלויות, שבהם חיים רוב רובם של המתנחלים, תצורפנה לישראל, האחרות תפונינה. בין ישראל והשטחים הפלסטיניים יקום חיץ, ועליו יגן צה"ל. כל השאר יידחה לעתיד הרחוק, עד שהפלסטינים יתרצו ויקבלו את תנאי ישראל. זה מצלצל הגיוני ונראה פשוט, בדיוק מה שדרוש כדי לרכוש את ליבם של מי שאינם מתעמקים במהות הסיכסוך. אך זה רחוק מלהיות פשוט.

מובן מאליו שהפלסטינים לא יקבלו שום תוכנית ישראלית, שתבוצע בלי הסכם ובלי משא-ומתן. אילו היה סיכוי שהפלסטינים יקבלו תוכנית זו, הרי אפשר היה להתדיין עליה. עצם הוויתור על משא-ומתן אומר: אין שום סיכוי שזה יתקבל על דעת הצד השני. הפלסטינים יתנגדו, כמובן, בהעדר דרך אחרת, בכוח הנשק לתוכנית, הקורעת חלקים גדולים מהשטח שבו הם מבקשים להקים את מדינתם (ושהוא, כזכור, בסך-הכל 22% משטח פלשתינה-א"י שלפני 1948). המישחק באחוזים ("רק 10%", "רק 8%" וכו') מתעתע ;#65533& לא רק מיספר האחוזים קובע, אלא מיקומם. גושי-ההתנחלויות חודרים, ולא במיקרה, עמוק לשטח הפלסטיני וחותכים אותו לגזרים. אין זה מיקרה שרמון אינו מציג מפה ;#65533& ושגם אף אחד משאר בעלי התוכנית הזאת לא הציג - ולא יציג! - מפה. כל פלסטיני יבין שהקו ה"זמני" יהפוך לגבול-הקבע, שלאורכו יוקמו מיד התנחלויות חדשות, ושאין שום סיכוי להזיז ממנו את ישראל בעתיד, אלא במילחמה. לכן ישרור מצב-מילחמה מתמיד. "קו רמון" לא יעצור את המתאבדים, המרגמות והקטיושות. ומצד שני - הרעיון שהמתנחלים יתפנו מעשרות התנחלויות בלי התנגדות מזויינת הוא חלום באספמיה.

אין כרגע ממשלה בישראל - לא של הליכוד, לא של העבודה ולא של שתיהן ביחד - שתעז לפנות אפילו התנחלות אחת בשביל תוכנית כזאת. זוהי תוכנית-סרק. אם כן, מדוע מעלה אותה רמון? הרי אין הוא מתכוון ברצינות להגשים אותה. היא נועדה למטרה אחרת לגמרי: לעזור לו לחזור למקום מרכזי במיפלגה, שבין חורבותיה מתרוצצים עכשיו אנשים כמו בורג ובן-אליעזר, שלא לדבר על פרס. רמון כמעט נשכח. הוא מקווה לחזור בעזרת תוכנית גרנדיוזית ו"תנועה ציבורית". אותה התיקווה מפעמת בליבו של מי שהגה את התוכנית, שלמה בן-עמי. סיפורו הוא סיפור עצוב. הילד מעיר-הנמל המרוקאית, שגדל והפך לפרופסור מבריק לתרבות ספרד, ידידם של מלכים ורוזנים, נראה לפני כמה שנים ככוכב המבהיק העולה בשמי המיפלגה. למרבה הצער התפתה להיכנס לממשלת ברק הרת-האסון. הוא עמד לצדו של ברק, כאשר הרמטכ"ל-לשעבר, בתערובת של יהירות חסרת-בסיס ובורות חסרת-תוחלת הביא לקריסת המשא-ומתן עם הפלסטינים. כדי לנקות את עצמו ואת הבוס שלו, הפיץ בן-עמי את האגדה השיקרית על "ההצעות הנדיבות" ועל "ערפאת שאינו רוצה בשלום". התוכנית החדשה מתבססת על מיצג-שווא זה. אלא מאי? אם זהו אכן המצב, אם אין לנו פרטנר לשלום, אם צפויה לנו מילחמת-נצח ;#65533& מי צריך את רמון ובן-עמי? מי צריך את מיפלגת-העבודה העלובה? אם כך, העם יבחר בשרון, או בנתניהו הגרוע ממנו, או בחסידי הטרנספר, הגרועים משניהם. איך אמר רמון על מיפלגת-העבודה? "כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם רוצים להתאבד!"