הנשיא בוש הכריז "מילחמה על הטרוריזם". האמנם?

אוסמה בן-לאדן הוא, בלי ספק, טרוריסט. הריגת 4800 אזרחים במיגדלים-התאומים היה מעשה-טרור זוועתי. אבל ארצות-הברית היתה מכריזה מילחמה על בן-לאדן גם אילו היה מסתפק בהריגת חיילים אמריקאיים על אדמת סעודיה, או בפיצוץ צינורות-הנפט במרחב. לא השיטות של בן-לאדן הן שגרמו למילחמה, אלא מטרותיו: לגרש את ארצות-הברית ואת גרוריה, המלכים והנשיאים הערביים, מכל רחבי העולם הערבי.

כדי לקדם מילחמה זו, מקימה ארצות-הברית קואליציה עולמית. כל מצטרף מקבל רשיון אמריקאי לכנות מעתה את אויביו בשם "טרוריסטים": פוטין בצ'צ'ניה, סין באיזוריה המוסלמיים, הודו בקשמיר, שרון באיזורים הכבושים - כולם לוחמים עכשיו ב"טרוריסטים". כל אחד והבן-לאדן שלו.

לפני הרבה שנים המצאתי הגדרה שאני די גא בה: "ההבדל בין לוחמי-חרות לטרוריסטים הוא שלוחמי-החרות הם בצד שלי והטרוריסטים הם בצד שכנגד." אני שמח שהתקבלה מאז על דעת גדולים וטובים ממני. מאז הפיגוע בניו-יורק, השימוש במילה "טרוריזם" הוא באופנה. כתוצאה מכך הוא איבד כל משמעות מדוייקת. "טרור" פירושו אימה. מקור המושג בשם-הפועל הלטיני "טררה", שפירושו להיבהל או להבהיל. המושג המודרני התייחס במקורו למישטר-האימים שהטילו היעקובינים, סיעה מסיעות המהפכה הצרפתית, על יריביהם בשנתיים 1793-4, כאשר קיצצו את ראשיהם בגילוטינה. לבסוף קוצץ גם ראש מנהיגם, רובספייר. מאז קיבל המושג מובן כללי יותר. הטרוריזם הוא שיטה להשגת מטרה פוליטית על-ידי הטלת אימה על אוכלוסייה אזרחית.

אין הוא חל על מי שמטיל אימה על חיילים. היפאנים שתקפו את אוניות חיל-הים האמריקאי בפרל-הארבור לא היו טרוריסטים, וגם לא היהודים שתקפו את חיילי שילטון-הכיבוש הבריטי בארץ. נאמר על המילחמה שהיא "המשך המדיניות באמצעים אחרים", וזה נכון גם לגבי הטרוריזם. הטרור הוא תמיד מכשיר להשגת יעדים מדיניים. מכיוון שאלה יכולים להיות ימניים ושמאליים, מהפכניים ומסורתיים, דתיים וחילוניים, הרי המושג "טרוריזם בינלאומי" הוא קישקוש. כל גוף טרוריסטי וסדר-היום שלו. אין כמעט מילחמת-שיחרור שלא השתמשה בטרור. נערות אלג'יריות שמו פצצות בבתי-הקפה של המתנחלים הצרפתיים (אחדות מהן נתפסו ועברו עינויים נוראים בידי הצנחנים הצרפתיים). נלסון מנדלה ישב 28 שנים בכלא מפני שסירב להורות לאנשיו לחדול מטרור. יהודה המכבי היה טרוריסט, שהרג בסיטונות יהודים "מתיוונים". כך היו אנשי אצ"ל, כאשר שמו ב-1938 פצצות בשווקי יפו וחיפה, כתגמול על התקפות ערביות. שלמה בן-יוסף עשה מעשה-טרור כאשר ירה באוטובוס ערבי (ואני הצטרפתי לאצ"ל כאשר הבריטים תלו אותו.)

בדרך כלל, הטרור הוא הנשק של החלשים. "טרוריסט" פלסטיני אמר לא מכבר: "תנו לי טנקים ומטוסים, ולא אשלח עוד מתאבדים לישראל." אבל גם מדינות חזקות יכולות להשתמש בטרור. הטלת פצצת-האטום על הירושימה היתה מעשה-טרור, שבא להטיל אימה על האוכלוסיה האזרחית כדי לגרום ליפאן להיכנע. כך גם הפצצת לונדון בידי הנאצים והפצצת דרזדן על-ידי הבריטים. ההבדל בין צ'רצ'יל להיטלר היה כהבדל בין יום ולילה, אבל השיטה היתה אותה השיטה עצמה. ישראל נקטה שיטה זו מאז יומה הראשון. בשנות ה-50 הראשונות עסק צה"ל ב"פעולות תגמול", שבאו להטיל אימה על כפרים מעבר לגבול, כדי שילחצו על השילטון הירדני והמצרי למנוע הסתננות לישראל. זה הגיע לשיא בפעולת-קיביא של אריאל שרון, שבה נהרגו קרוב ל-50 נשים, גברים וילדים. במילחמת-ההתשה גירש משה דיין כחצי מיליון תושבי הערים המצריות לאורך התעלה, כדי ללחוץ על נשיא מצריים לחדול מלתקוף את מעוזי צה"ל. במיבצע "ענבי זעם" גירש ראש-הממשלה שימעון פרס כחצי מיליון תושבים מדרום-לבנון כדי שילחצו על ממשלת ביירות להפסיק את פעולות הגרילה של השיעים נגד צה"ל ושכירי-החרב שלו. השיטה היא זו הנהוגה בצבא: המפקד מעניש את כל החיילים של פלוגה, כדי שהחיילים שייכלו את זעמם בחברם שהרגיז אותו.

הצרה היא שזה לא עובד כך במאבקים בין עמים. בדרך כלל קורה ההפך. הטליבאן לא הסגירו את בן-לאדן, אלא התחזקו בהתנגדותם לאמריקה. טבעת-החנק שהטיל צה"ל על הכפרים הפלסטיניים, שמנעה מהם השבוע גם מים ומזון, לא בודדה את ה"מחבלים" אלא הפכה אותם לגיבורים לאומיים. החורבן שגרמו הרוסים בצ'צ'ניה לא שבר - ואף חיזק - את התנגדות כוחות-הגרילה. מכיוון שהטרור הוא תמיד מכשיר פוליטי, הדרך הנכונה למילחמה בו היא תמיד פוליטית. פתור את הסיכסוך שהוליד את הטרור, ו נפטרת מן הטרור. פתור את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני ושאר נקודות-התורפה במרחב ונפטרת מאירגון אל-קאעדה, שייקמל כמו פרח בלי מים. עוד לא הומצאה שיטה אחרת.