אמריקה עומדת להסתבך באפגניסטאן.

הולך ומתבדה הרעיון, שניתן להכניע את הטאליבאן באמצעות הפצצות מן האוויר. הולכת ומתנדפת האשליה שהלוחמים השבטיים, שזכו בשם הגרנדיוזי "הקואליציה הצפונית", מסוגלים להילחם ברצינות, כמו שהתנדפה בשעתו תיקוות שרון שהפלנגות יעשו בשבילו את העבודה בלבנון. הולכת ונגוזה התיקווה, שניתן יהיה לגרום למנהיגים מקומיים לבגוד בטליבאן ולעבור לצד האמריקאי.

הטאליבאן יכולים לסמוך על שלושה מעיינות של כוח: הפטריוטיזם האפגאני הקשוח, שהביס בעבר את האימפריה הבריטית והמעצמה הסובייטית הקנאות האיסלאמית הקיצונית והנאמנות השיבטית של הפשטו, הציבור הגדול ביותר באפגניסטאן.

הארץ ההררית השסועה, שעצם הפיגור שלה מהווה מיכשול אדיר לכל פולש, עלולה להתגלות כוויאט-נאם שניה. היא עלולה למשוך אל תוכה את הצבא האמריקאי, שישקע יותר ויותר בבוץ של מילחמת-קרקע מתישה. המטרה תחמוק מידיו, ושום סוף לא נראה באופק. ובינתיים ינצל אוסמה בן-לאדן - הוא או דומיו - את האהדה הגוברת שלו בעולם הערבי והמוסלמי כדי לבצע פיגועים חמורים עוד יותר בארצות-הברית הפגיעה. במצב כזה יילך ויגבר הצורך של ארצות-הברית למשוך לצידה את המוני הערביים ולבצר את המישטרים הערביים הפרו-אמריקאיים הדרושים לקואליציה המילחמתית. משמע: לשים קץ לכיבוש הישראלי המרעיל את האווירה במרחב ולפתור אחת ולתמיד את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. אריאל שרון כבר הוכיח שמנוי וגמור איתו לחבל במהלך הזה. הוא מתגרה בגלוי בממשלת-בוש ואומר לה: נראה מי יכופף למי את היד. אפשר לטעון שזוהי עזרה ישירה לטליבאן. אפשר לטעון שזוהי תקיעת יתד בגלגליה של מכונת-המילחמה האמריקאית בשעה קריטית. לשרון לא איכפת. חשוב לו הרבה יותר לשמור על ההתנחלויות ולמנוע את הקמת המדינה הפלסטינית שעליה דיבר בוש. כך מצטרפת מילחמת בוש-שרון למילחמה בוש-בן-לאדן. אך יתכן שהמערכה המכרעת תתנהל בארצות-הברית עצמה: בין בוש לשדולה הפרו-ישראלית. לכאורה, זהו כוח אדיר. די בביקור חטוף בוושינגטון ובניו-יורק כדי לעמוד על עוצמתו. לשם אילוסטרציה בלבד: בשבוע שעבר הופעתי, כפעיל מחנה-השלום הישראלי, במסיבת-עיתונאים שערכו כמה חברי-קונגרס על גיבעת-הקפיטול. היא נועדה לתמוך בקריאת פעילי-שלום ישראליים ויהודים-אמריקאיים לממשלת ארצות-הברית לצאת ביוזמת-שלום נחושה במיזרח-התיכון כחלק מהמילחמה בטרור. כמה עשרות חברי-קונגרס הבטיחו להשתתף. בסוף הסכימו רק ארבעה לתת את חסותם. השדולה הבריחה את כל האחרים.

כשבאתי למקום, נדהמתי למראה מיקבץ העיתונאים: סוללה של מצלמות-טלוויזיה היתה מכוונת אל הדוכן, ומסביב התייצבו נציגי כמה מכלי-התיקשורת החשובים ביותר בארצות-הברית. הם לא הסתפקו במסיבה עצמה ועיכבו אותי לאחר מכן במשך שעה ארוכה.

התופעה חזרה על עצמה למחרת היום. במועדון העיתונאים התקבצו נציגי כמעט כל העיתונים ורשתות-התיקשורת החשובים בארצות-הברית, ושוב נחקרתי ארוכות על ניתוחינו והצעותינו. מה מכל זה הופיע בכלי-התיקשורת? ניחשתם: אף לא מילה אחת. השדולה הפחידה את התיקשורת האמריקאית החופשית והמפוארת, אף שהדברים נוגעים לאינטרסים הלאומיים החיוניים ביותר של ארצם בשעה קריטית זו.

זהו המיבחן האמיתי של בוש: האם יש לו דם להיאבק בשרון ותומכיו בקונגרס ובתיקשורת? כאשר ביקרתי באותו היום בסטייט דפרטמנט, מצאתי שם אווירה ספקנית. הכל הבינו מהו האינטרס האמיתי של ארצות-הברית, אך לא הכל היו בטוחים שדעתו הנחרצת של קולין פוואל תנצח. אם יעמוד בוש על שלו, ייווכח שבכל רחבי ארצות-הברית קמו קבוצות-שלום יהודיות המתקוממות נגד השדולה ותובעות יוזמת-שלום אמריקאית. גם קולה של תנועת-השלום הישראלית העקבית זוכה בתשומת-לב ניכרת. אך בסופו של יום (כאימרת האמריקאים) השאלה היא פשוטה: האם יש בוושינגטון די אומץ-לב כדי לפתוח ביוזמת-שלום, שתשרת את האינטרסים האמיתיים של ארצות-הברית, ישראל ופלסטין גם יחד.