אריאל שרון הכריז מילחמה על אמריקה. אי-אפשר להגדיר זאת אחרת.

הוא לא הכריז מילחמה על הפלסטינים, מפני שלא היה בזה צורך.

העימות הצבאי בין ישראל והעם הפלסטיני נמשך כל הזמן, ושום דבר לא השתנה בו השבוע. אבל היחסים עם ארצות-הברית השתנו באופן דרמטי.

ביום החמישי הופל מטוס בדרכו מתל-אביב לסיביר. אך הגיעה ידיעת-האימים, הורה שרון לכנס מסיבת-עיתונאים בשעת-השיא של הצפייה בטלוויזיה, ולהעבירה בשידור חי בכל תחנות הטלוויזיה והרדיו. התקשורת עמדה דום וצייתה, כרגיל.

שרון היה בטוח שהמטוס הופל על-ידי "מחבלים" (אלא מה?) והתכוון לנצל את המיקרה להכרזה דרמטית נגד ערפאת, "אחיו-התאום של בן-לאדן". אבל האמריקאים הרשעים קילקלו לו את ההצגה ממש בזדון: ברגע האחרון לפני ההופעה הכריזו שהמטוס הופל על-ידי טיל אוקראיני.

אבל שרון כבר היה דרוך לקרב. כאשר זה קורה לו, שום כוח בעולם אינו יכול לעצור אותו. כמו שור הוא דוהר קדימה.

הפעם הוא הכין משהו מיוחד. "הוא כתב את הנאום בעצמו," הודיעו אנשי-לישכתו בגאווה. ואכן, ספק אם מישהו אחר, חוץ מהמטורפים בימין הקיצוני, היה מסוגל לכך.

בפנותו אל "הדמוקרטיות המערביות, ובראשן ארצות-הברית", הישווה שרון את מצבה של ישראל כיום למצב צ'כוסלובקיה ב-1938. ההשוואה ברורה: ערפאת הוא היטלר, "הערבים" (כולם) הם הציר הפאשיסטי, ג'ורג' בוש הוא נוויל צ'מברלין.

האמריקאים עומדים למכור את ישראל כדי לפייס את הערבים. מינכן 2001. היסטוריונים טרדניים יכולים למצוא פגמים כלשהם בהשוואה זו. גרמניה היתה אז מעצמה צבאית אדירה מול צ'כוסלובקיה הקטנה. אצלנו המצב הפוך: ישראל היא המעצמה האדירה ודווקא הפלסטינים הם עם קטן וחלש. גרמניה גם לא היתה כפופה למישטר-כיבוש צ'כוסלובקי. בוש אינו מנפנף במיטריה, כמו צ'מברלין, אלא בחרב. הוא מקים קואליציה גדולה כדי לפתוח במילחמה.

אבל שרון אינו מתיימר להיות היסטוריון. כמו אוהדיו ושותפיו, הוא חי בעולם הדימויים שלו, המנותק מן המציאות העולמית. האינטרס האמריקאי מעניין אותו כקליפת-השום, ביחוד כשהאמריקאים רוצים להקים קואליציה עם הערבים ושאר המוסלמים.

כדי להשיג זאת, צריכים האמריקאים להביא לסיום ההתקוממות הפלסטינית, המתסיסה את ההמונים בכל הארצות הערביות. עליהם להוכיח שהם חותרים לשלום המספק את הצרכים הלאומיים הפלסטיניים. לכן הכריז בוש שמדינה פלסטינית היא "חזון". לכן מתכונן קולין פאוול להציע תוכנית-שלום למיזרח התיכון, אחרי הידברות עם הנסיך הסעודי.

ישראלים השואפים לשלום יכולים לראות בזאת התפתחות מבורכת. הם יודעים שרק התערבות זרה יכולה עכשיו לשים קץ לאלימות ולקדם את השלום. מרחץ-הדמים היומיומי, תאוות-הנקם בשני הצדדים וחסר-האמון ההדדי אינם מאפשרים כעת הידברות ישראלית-פלסטינית פנים-אל-פנים ובלי מתווכים, נוסח אוסלו. אבל בעיני שרון, כל התערבות כזאת היא אסון. היא תביא לשביתת-נשק, שתכריח אותו להפסיק את פעולות ההתנחלות, שהן בבת-עינו ובסיס הקואליציה שלו. הן נמשכות בימים אלה בקצב קדחתני, עשרות התנחלויות חדשות קמו בשבועות האחרונים בחסות הצבא. במצב זה יש לשרון ברירה בין שתי אפשרויות: או להוריד את הטון לנסות לטרפד את היוזמה האמריקאית בדרכי-נועם, או להתייצב נגד אמריקה. שימעון פרס, שותפו של שרון, מייעץ לו ללכת בדרך הראשונה. אחרי הכל, מאז 1948 היו עשרות "תוכניות שלום" אמריקאיות, ואת כולן כאחת הצליחו ממשלות-ישראל לקבור בעזרת השדולה היהודית, חברי הקונגרס והתיקשורת האמריקאית. אז למה לא עכשיו?

אבל שרון קורץ מחומר אחר. הוא פותח בהתקפה חזיתית על ממשלת-בוש, בשעה שהשדולה היהודית אינה מעזה לפתוח פה, ואילו הקונגס והתיקשורת צועדים בסך אחרי הנשיא. לפני 1869 שנים הכריז שימעון בר-כוזיבא, שמעריציו קראו לו בר-כוכבא, מילחמה על האימפריה הרומאית והביא לחורבן.

עכשיו קורא בר-כוזיבא החדש תיגר על האימפריה האמראיקאית. מעניין מה ייצא מזה הפעם.